"'אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק. בגלל זה גם אף פעם לא מאוחר מדי או מקודם מדי לחפש את בתיה, למשל.' … היא אומרת גם שאמה האמינה ששום דבר לא קורה סתם. שלכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא יודעת אותה. זה גם מה שהשאיר אותה בחיים אחרי שבתיה נחטפה. אחרת היתה מתה. אין לה מושג למה בתיה נלקחה ממנה. אבל זאת עובדה. זה קרה. ובדיוק כמו שבתיה נלקחה ממנה, היא האמינה שבתיה גם תחזור אליה. בזמן. בדיוק בזמן. בדיוק בזמן הנכון." (עמ' 223)

בשנת 1994 פרצה לתודעת הציבור פרשת ילדי תימן; לא שלא עלה העניין הזה גם קודם לכן, אלא שעוזי משולם, שהתבצר בביתו ביהוד, יחד עם תלמידיו/חסידיו הצליח להעלות את הנושא לכל כותרות העיתונים,  ובהמשך, בזכותו או בגללו, או בגלל הרעש התקשורתי, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בשנת 1995, לבדוק את הטענות בדבר העלמותם המכוונת של חלק מילדי העולם מתימן. ועדת החקירה פרסמה מסקנותיה שש שנים לאחר מינויה, ומסקנותיה היו כי לא נעשתה העלמה מכוונת של ילדים ומסירתם לאימוץ. הוועדה לא מצאה תשובות לכל השאלות שהועלו, ולא הצליחה להצביע על מקומם של כל הילדים שלטענת הוריהם נעלמו.

פרשת ילדי תימן חוזרת ועולה, מדי מספר שנים, ומסקנות ועדת החקירה רחוקות מלספק אותם בני משפחה הטוענים כי בניהם / בנותיהם נעלמו בנסיבות לא ברורות.

חלק מן הממצאים והפרוטוקולים של ועדת החקירה נגנזו עד לשנת 2066.

אמא של זוהרה מעולם לא חדלה לחפש את בתה שאבדה לה, את בתיה. יש לה עוד ילדים, כמובן. זוהרה, גיבורת הספר הזה, אשה צעירה שהיתה נשואה פעם לקיבוצניק-מלח-הארץ, והתגרשה, ויש להם ילד אחד, יונתן. וישנם גם צדוק ושפרה ויואל. אבל בתיה חסרה. בתיה שהיתה חולה והובאה לבית החולים, ומאז נעלמו עקבותיה. אמרו שמתה. אמא שלהם לא מאמינה. עכשיו האם לאחר שבץ; בעצם שניים. מאושפזת לקראת סוף חייה, והם, ילדיה, שוכרים חוקר פרטי, במאמץ אחרון למצוא את הבת האבודה, שתספיק עוד לפגוש את האם. אם לא מתה, כמובן.

ועוד גיבורה לספר, חברתה הטובה ביותר של זוהרה, אדיבה. בת להורים ניצולי שואה, שבבית שלהם לא מדברים על מה שהיה "שם", כי אסור. היה לה אח, לאדיבה, בן-עמי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, כאילו לא די בצערם של הוריה על מה שהיה "שם".

השנה 1983, ערב יום הכיפורים, עשור לנפילתו של בן-עמי, אחיה של אדיבה. זוהרה נוסעת עם החוקר הפרטי, יגאל, לראיין משפחה נוספת, שאף בנה נעלם אז, בעשור הראשון לקיומה של המדינה. הנסיעה לשם ובחזרה מעלה בזוהרה זכרונות מילדותה, מן הבית שתמיד היה חסר בו משהו, היתה חסרה בו מישהי.

השנה 1983, ערב יום הכיפורים. אדיבה מדברת עם אמה, על הביקור השבועי שאמור לחול למחרת, על האזכרה במלאת עשור למותו של האח. ואחר כך אף היא נזכרת בילדותה, בבית שאסור היה לדבר בו, שתמיד היו בו טקסים הקשורים לאוכל, בעיקר ללחם. ובחברתה שמאז, זוהרה. תמיד נילווה איזה משהו שלא מדברים עליו בביתה, כשדיברו על זוהרה. זוהרה תמיד היתה חלק בלתי נפרד מבילוייהם, מחייהם.

בכתיבה מיומנת מצליחה איריס אליה כהן לגעת בכאב, הנפרד כל כך, המשותף כל כך, כאב האובדן והשכול וחסר. עוצרת נשימה, מהפכת דפים הכתיבה הזאת, נוגעת ללב ומרתקת.

ספר בוגר יותר, אישי יותר, מספרה הקודם – דושינקא, נשמה, הספר בו התוודעתי לכתיבתה המצוינת.

מומלץ בהחלט.

גַּלְבִּי – איריס אליה כהן. הוצאת ידיעות ספרים. 325 עמודים

לרכישה

לרכישה דיגיטלית