הר האושר – כנסיה השוכנת בראש הר נחום, ושמה בא לה מן הדרשה על ההר, אשר נשא ישו:

"ויהי כראותו את-המון העם ויעל ההרה וישב שם ויגשו אליו תלמידיו: 2 ויפתח את-פיו ויורם ויאמר: 3 אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים: 4 אשרי האבלים כי-הם ינחמו: 5 אשרי הענוים כי-המה יירשו ארץ: 6 אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי-הם ישבעו: 7 אשרי הרחמנים כי-הם ירחמו: 8 אשרי ברי לבב כי-הם יחזו את-האלהים: 9 אשרי רדפי שלום כי-בני אלהים יקרא להם: 10 אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות השמים" (הבשורה על פי מתי, פרק ה')

בהר האושר מצא סמואל ניטֶר,את התשובה שביקש לעצמו.

סמואל ניטר, פרופ' סמואל ניטר, דובר עשר שפות או יותר, מנתח מבנים לשוניים ותחביריים ומוצא משמעויות בתוצאות ניתוחיו, מפרסם מחקרים ומוזמן להרצות בכנסים אקדמיים בכל העולם.

גם באוניברסיטת חיפה.

הוא לא כל כך רצה להגיע לשם, לאוניברסיטת חיפה, אבל לא ממש היתה לו ברירה.

שירי, אשה צעירה המועסקת במשרד יחסי ציבור, כעוזרת לבעלת המשרד – דורין, המשרה המי-יודע-כמה שלה, פוגשת באקראי את פרופ' סמואל ניטר, שהגיע בכל זאת לכנס, באחד מבתי הקפה בחיפה. פגישה אקראית נוספת שלהם, מובילה לשיחה ארוכה ארוכה ול(איך לא?) רומן קצר, כש"על הדרך" עוד הספיקה להתנכל לאדם אחד שהזמין נערת ליווי לחדרו בבית המלון. שירי שכל הגברים שפגשה בחייה, היו, כל אחד בדרכו, אסון מהלך.

"דורין אמרה לה פעם, 'כל גבר הוא הזדמנות. בחיים שלי גברים היו תמיד הזדמנויות להרוס את כל מה שבניתי. .. הזדמנויות, אחד-אחד.'" (עמ' 120)

יאנק לם היה נער צעיר עת נדד עם משפחתו ההולכת ומתפוררת בין אזורי קרבות וערים חרֵבות, עד שהגיע לפריז והפך שם לנער רחוב, מומחה לקרבות רחוב, ואחר כך הצטרף לכוחות הלוחמים בספרד, וברח משם ואימץ לו זהות אחרת בארץ אחרת.

"בהפוגות המלחמה היו האנשים מצטרפים לחגיגות מאולתרות, סועדים ככל שידם השיגה, שרים, מנגנים ומקשיבים לנאומים פוליטיים בזכות הרפובליקה והחופש. הלוחמים סיפרו בהתרגשות על גבורה שהיו עדים לה בשדות הקרב ועודד זה את זה בדברים על התכלית הגדולה, ההזמנות שנפלה בחלקם. ואילו יאנק נותר דומם. מעולם לא שיתף איש בפליאה שחש אל מול סיפוריהם. על מה הם מדברים? מה מיוחד במלחמה הזאת? מלחמה. רגילה לגמרי.

..

הקרב לא נראה לו אסון. הרעב לא היה עינוי. אלה היו… החיים. חייו. חיים של מלחמה." (עמ' 72 – 73)

ופעם, בימי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השניה, היתה אניקה, שהבריחה תרופות אמיתיות ומזויפות, בעיקר מזויפות, בורשה, עיר במלחמה. אחר כך ברחה, אחר כך הגיעה לישראל.

סיפורים נפרדים, כל אחד בפני עצמו, נעים בזמן בין הווה לעבר קרוב ולעבר רחוק, ומתישהו, כרגיל אצל גוטפרוינד, ייטוו החוטים ויתחברו ביניהם, לסיפור אחד, הם ודמויות המשנה הנוספות, כמו אביה של שירי, למשל, שיש לו דעות מוצקות על כל מיני עניינים, כמו שווייץ, למשל, שמארחת אותו, יחד עם מדענים נוספים במחקר הקשור למאיץ החלקיקים:

"..שווייץ. הרי כל האומה הזאת היא הרקובה שבאומות העולם, בעלת מדליית הזהב בתחרות הקשה בין אומות העולם הרקובות. כי מה היא שווייץ? על מה מתבססים החוסן והעושר היציבים שלה? כסף ללא שאלות. כל דיקטטור חולני ומרושע בכל מקום בעולם שולח את הכספים שהוא בוזז מעמו לחשבונות בטוחים בשוויץ, והם אינם שואלים מנין הכסף ואיך הושג. כל חבורה שחוטפת ילד בן עשירים ושולחת בדואר את האוזן שלו כדי לאלץ את משפחתו לשלם דמי כופר מחזיקה את הכספים שהשיגה בבנקים בשווייץ. אין כאן שאלות. כל הפוליטיקאים המושחתים בכל העולם, כל המאפיונרים הפסיכופתים, כל המועלים הקטנים והגדולים – לכולם חשבון בנק בשווייץ הרי זה כבר הפך מושג, 'חשבון בשווייץ'. ומכל טיפה של דם, טיפה של סבל, טיפה של אימה – השוויצרים לוקחים לעצמם עמל צנועה." (עמ' 145)

ובעניין הגזענות, יש לו בכלל תאוריה מעניינת, הכוללת שעון ומחוגים, וגם:

"העניין זה עם גזענות. מאה כבשות לבנות רועות בגבעה ורוצות רק לאכול בנחת, בבטחה. המשהו השחור זה הזאב, הסכנה. משהו שונה שפולש והורס את תחושת הביטחון. אזהרה, זה הכול. בכולנו יש רצון טבוע להיות בשלוות הדומים לנו, הזהים לנו. הזר הוא הזדמנות, אבל עוד הרבה קודם לכן הוא סכנה. והנפש –קודם כול – מסמנת סכנות. אחר כך הרפתקאות. להתנגד לשונה, לשנוא אותו, לסלק אותו. להכחיד אותו. מה יותר טבעי מזה?.." (עמ' 158 – 159)

גוטפרוינד כתב (שוב, עלי לומר) ספר מרתק ומהפך דפים, כזה שאי אפשר (ולא ממש צריך, אלא אם כן החיים עצמם קוראים לכם) להניח מן היד. כספריו האחרונים, מזל עורב ואגדת ברונו ואדלה, אין זה ספר עב כרס כספריו הראשונים; אף הכתיבה שונה מאלה הראשונים, ועדיין – מרתקת, מרהיבה, מערסלת מלים ומשפטים והופכת את הקריאה בספר הזה לתענוג צרוף.

זהו ספרו האחרון של אמיר גוטפרוינד; יותר לא יהיו. לא תהיה עוד ההמתנה המתוקה בת שנתיים או שלוש ל"ספר הבא", לא אוכל יותר לשאול – האם אתה כותב כבר את הספר הבא? ועד מתי עלי לחכות?

את כל ספריו קראתי. לא יהיו עוד. ויחסרו לי הציפיה לספר חדש, ההפתעה על כושר ההמצאה והתיאור, העונג שבקריאה. ולכל אלה אני כבר מתגעגעת.

הר האושר – אמיר גוטפרוינד. הוצאת זמורה ביתן. 197 עמודים.

לרכישה

לרכישה דיגיטלית