למראית עין – ליעד שהם

lemareit_ain_cover(2)בתיה גור היתה, דומתני, הראשונה שהפכה את סיפורי ה"בלשים"  הישראלים, אלה שאינם גיבורים מסוקסים, אלא אנשים בשר ודם. אצלה היה זה מיכאל אוחיון, בלש משטרה שבא ממה שנקרא אז "ישראל השניה", שנתקל במעשי רצח, בדרך כלל בתחומי "ישראל הראשונה" הלבנה והשבעה – רצח בקהילה הפסיכואנליטית, רצח בחוג לספרות באוניברסיטה, בקיבוץ, בין מוזיקאים, ועוד.

והיתה שולמית לפיד, שהבלשית שלה היתה בעצם עיתונאית – ליזי בדיחי – שמעולם לא התבגרה, ופענחה מעשי רצח בבאר שבע והסביבה.

אלה היו פורצות הדרך.

ספרו של ליעד שהם, למראית עין, הוא חלק מאותה מסורת (משובחת, יש לומר), של ספרות בלשית שלא מתהדרת בגיבורי על ובצירופי מקרים בלתי אפשריים, אלא יש בה אנשים שאפשר לפגוש ברחוב ממול, או אפילו בבניין המגורים.

רצח בהתנחלות.

מורה אחד, באחת ההתנחלויות המבודדות, נרצח בלכתו לטבול במעין הסמוך לישוב. למרות שהחשד המיידי הוא כי תושבי אחד הכפרים הסמוכים ביצעו את הרצח, הרי ששיטת הרצח הלא אופיינית למה שמוגדר "מעשי טרור" והעובדה שאף ארגון לא לקח אחריות על הרצח, גורמים למשטרה לחשוד שהרצח בוצע על ידי אחד או יותר מתושבי הישוב היהודים.

אסור, כמובן, להעלות חשד כזה בקול רם, בגלל סיבות פוליטיות למיניהן, תושבי הישוב, כמו נציגיהם הפוליטיים מתיחסים לתושבי ההתנחלויות כאל "מלח הארץ", כאלה שלא יכולים להיות ביניהם מעשים פליליים שכאלה.

קהילות קטנות, יש בהן דברים יפים מאד, כמו ערבות הדדית ותמיכה, ורשת בטחון שלא תתן לאף אחד ליפול. קהילות קטנות המאוחדות סביב עניין רעיוני זה או אחר, נוטים חבריהן לראות בעצמם איזה סוג נעלה מעט יותר מן השאר, אלא שאינם חיים בקהילה הקטנה, המסוגרת, עם הערבות ההדדית וכל השאר, ואנשים כאלה נוטים שלא לתת פומבי לעניינים פחות נעימים ופחות יפים, כמו עוולות ופשעים ועבירות קטנות או גדולות.

קהילות קטנות יש בהן הרבה התלכדות וגיבוש כלפי פנים, תוך התייחסות אל העולם שבחוץ בגישה קצת חשדנית, כמו אל זרים. קהילות קטנות יש בהן גם מחנק מסוים, אין בהן הרבה מקום לביטוי אישי, ליחיד.

"נמאס לו להיות תקוע על הגבעה הזאת, לשמוע צוות של ילדים בכל מקום, לנסוע שעה לפחות לכל כיוון, להגיע כמו שעון לבית הכנסת כדי ש'לא ידברו', לשמוע על לבה הפועם של ירושלים או על אתחלתא דגאולה, להיות נחמד ומנומס ולחייך. כמה הוא מתעב את 'חוק חיוך חובה' שלהם. הוא אמנם מוקף כל הזמן באנשים, אבל בחיים לא הרגיש כל כך בודד. הוא מתגעגע לעיר הגדלה, לצפירות המכוניות, לזיהום האוויר, לשלט חוצות, לפיצוציות, לבחורות עם ירכיים חשופות, לגיוון בנוף האנושי, לציזבורגר, לחופש – כן, פשוט לחופש! הוא נחנק." (עמ' 14 – 15)

בגופנה, התנחלות מבודדת (באופן יחסי) היתה פעם משפחה שנרצחה, על רקע לאומני, רצח שאיחד עוד יותר את השורות, כדי לתמוך במשפחות, כדי להתריס כלפי העולם.

ואז נרצח מאיר גוטליב, רב ומורה בישיבה התיכונית שבישוב. יצא לטבול המעיין הסמוך, ונרצח.

ענת, חוקרת משטרה צעירה, מצוותת אל יואב, חוקר שב"ב בהתהוות, בנו של רב הישוב, שיצא בשאלה אך לא ניתק קשריו עם המשפחה והקהילה, ושניהם נשלחים לגשש, בשקט, שלא לעורר דובים נרדמים, לערוך חקירה סמויה, כדי שניתן יהיה לבסס או להפריך את החשד כי הרוצח בא מתוך הקהילה.

ביד אמן מציג שהם את גיבוריו וגיבורי המשנה, תוך טוויית העלילה המרתקת – החקירה בתוך קהילה סגורה, תוך נסיון להתקרב ולהבין, מבלי להסגיר את מטרת הביקור.

על הדרך יפגוש הקורא את נערי הגבעות, אלה המורדים בהוריהם שנדמים להם ממסדיים מדי (ואגב, כתבה מרתקת על נוער הגבעות פורסמה לא מזמן ב"הארץ"), אלה שנדמה להם שיצליחו להזיז מסדי ארץ, ואין הם יודעים כלל כי יש מי שמנווט אותם מאחור. וישנם רב הישוב, מנהיג הקהילה, ומשפחתו, וישנה הקהילה כולה.

ויש רצח לפענח, וסיפורי משנה, כבכל קהילה קטנה.

ואי אפשר להניח מן היד, כמעט.

זהו ספרו השמיני של ליעד שהם, והראשון שקראתי. עכשיו, משהכרתי את כתיבתו, אין ספק שאגיע גם לשאר, או לפחות לחלק מהם.

מומלץ לגמרי, לסוגו – ספר מתח משובח.

 

למראית עין – ליעד שהם. הוצאת כנרת. 381 עמודים

 

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *