".. אני רוצה לייסד עיתון. עיתון בין-לאומי בשפה האנגלית. הבסיס שלו יהיה ברומא והוא יימכר בכל רחבי העולם." (עמ' 36)

בשנת 1953 החליט סיירוס אוט לייסד עיתון בינלאומי שמשרדי המערכת שלו יהיו ברומא, יהיו לו כתבים בכל מיני מקומות ברחבי העולם והעיתון יופץ בכל מקום שירצו בו.

וכך היה.

הוא שכר את האנשים הטובים ביותר לנהל ולערוך את העיתון, ואלה מצידם שכרו את העיתונאים והמשכתבים, המגיהים, עורכי המשנה והכתבים הכי טובים, או כמעט הכי טובים והוציאו לאור עיתון לתפארת.

אלא שהזמנים השתנו, המאה התחלפה, גם האלף; פחות ופחות אנשים קוראים עיתונים, פחות ופחות אנשים קוראים בכלל. העיתונות המודפסת שוקעת לאטה. המדיה הדיגיטלית מחליפה את הכתובה. ולעיתון המדובר אין אפילו אתר אינטרנט (כי העורך או הבעלים, שבינתיים התחלפו והשתנו, לא מאמינים בכך).

סביב העיתון הזה סובב הספר, סיפוריהם של אנשי ונשות המערכת, וברקע – תולדותיו של העיתון מיום היווסדו.

לויד בֶּרקו, כתב העיתון בפריז. כבר מזמן לא העביר ידיעה שראוי להדפיסה. אין לו מקורות. אין לו מחשב כדי לשלוח כתבות, לוּ רק היו לו.

וגם אין לו משכורת. הוא פרילנסר.

הוא הולך ודועך.

ארתור גופל כותב ההספדים הוא גיבורו של סיפור אחר.  הוא כותב את התשבצים, כי לא בכל יום מתים אנשים שיש מה לכתוב עליהם. הוא נשלח לראיין אשה אחת, שעוד לא מתה, אבל ימיה ספורים.

וישנה העורכת, ועורך החדשות. עורכי הלשון ובודקי העובדות, אשת הכספים ואפילו קוראה נאמנה אחת. כל אחד ואחת מהם עם סיפוריהם האישיים ותפקידם בעיתון.

העיתון הוא מרכז החיים. והוא הולך ודועך.

ומה יקרה להם?

לפני מספר שנים, כשפורום הספרים בטמקא טרם נסגר (יחד עם כל הפורומים והקהילות האחרים) נקרא הספר הזה והומלץ על ידי מספר חברים בפורום; לצערי איני זוכרת מי מהם, אולם את הספר קניתי אי אז, ועד עתה היה מונח על המדף, ממתין לתורו להקרא.

ועתה הגיע זמנו.

מעורר מחשבה, מרתק ברובו. מומלץ

עד סגירת הגליון – טום רקמן. תרגום: יעל סלע-שפירו. הוצאת עם עובד. 330 עמודים.

The Imperfectionists – Tom Rachman

לרכישה