יש ספרים שכאשר הם מסתיימים נותרות הקוראות (וגם הקוראים) אם תהיות, מה קרה אחר כך לגיבורי הספר; בספר הזה לא הותיר המחבר דבר ליד הדמיון, והוא לוקח אותנו עד שנת 2014. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי משאירה את הספר בשלהי שנת 1944, או מקסימום 1945, ומניחה לדמיוני (ולדמיון שאר הקוראות והקוראים) "להתפרע", לחשוב על אפשרות זו או אחרת, לנסות לתאר לעצמי מה קרה לילדה שהפכה לאשה, מה קרה לאחרים? כי ככה זה ספרים – אני מעדיפה אותם בלי סוף מוגדר, אלא אם כן מדובר בספרי מתח, שאז מוכרחים לפתור את התעלומה, או בסתם רומן רומנטי, שאז בלי סופטוב אי אפשר.

אבל את הספר כתב אנתוני דואר, וזו היתה בחירתו.

אבל ראשון ראשון; הספר נפתח בימים האחרונים של המצור על סן-מאלו על ידי כוחות הברית, בשלהי מלחמת העולם השניה, אוגוסט 1944. סן מאלו, עיר נמל מבוצרת בברטאן שבצרפת שיש בה טירה וכנסייה, ועיר עתיקה, נכבשה על ידי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, וכאמור, נכבשה מחדש על ידי כוחות הברית במהלך אוגוסט 1944.

בפרק הפתיחה מוצגים גיבורי הספר – מארי-לור ל'בלאן, נערה עיוורת בת שש-עשרה,  שנותרה יחידה בבית המשפחה, נצורה, אבודה במידה מסויימת, ולא אבודה כלל, וורנר פּפֵניג, טוראי גרמני בן שמונה עשרה, קבור תחת הריסות בית המלון ששימש מפקדה לכוחות הגרמניים בעת שהותם בסן מאלו.

אחר כך, בפרקים לסירוגין, פעם שלו, פעם שלה, מסופרים תולדותיהם של שני הצעירים הללו, ולעתים אנשים נוספים, כאשר בתחילתו של כל חלק בספר מובא ההווה – ימי המצור על סן מאלו, אוגוסט 1944.

מארי-לור איבדה את אמה בלידתה; בגיל עשר לערך איבדה את מאור עיניה. אביה שאהבה עד מאד היה המנעולן הראשי במוזיאון לתולדות הטבע בפריז, וכשאיבדה את מאור עיניה, גילף עבורה דגם של אזור מגוריהם, כדי שתוכל ללמוד להתמצא וללכת בעצמה ברחובות הסמוכים למקום מגוריה. הוא גם התעקש שתלמד לקרוא בכתב ברייל, ולכל יום הולדת קנה לה מתנה ספר אחד (זה היה מאד יקר)

אחר כך באה המלחמה והם נאלצו לנדוד לסן-מאלו.

ורנר ואחותו יוטה גדלו בבית יתומים באחד מאזורי המכרות בגרמניה; אביהם מת במכרה. אמם כנראה קודם לכן. ורנר גילה כשרון מדהים בתיקון והרכבת מכשירי רדיו, ומתישהו נשלח לפנימייה צבאית, כדי להכשירו לתפקיד בצבא. בפנימייה נתקל ורנר בשיטות חינוך שלא הכיר, שאין בהן חמלה, רק חישול הגוף והנפש למעשי אכזריות וקהות חושים כלפי סבלו של האחר.

פעם כשעוד היה בבית היתומים, היה מקשיב מדי לילה, באמצעות מכשיר רדיו ישן שמצא ותיקן, לשידור מוזר, ממרחקים, שידור שלווה תמיד במנגינת Clair de Lune, אור הירח, של דביוסי.

מן הפנימייה נקרא לצבא, ובמסגרת תפקידו נדד בין כפרים וערים, מנסה לאתר שידורים פירטיים הפוגעים במאמץ המלחמה הגרמני.

ספר שכולו מלחמת העולם השניה, ואין בו יהודים, לפחות לא כגיבורים ראשיים או משניים, רק אזכורים שלהם. להזכיר לנו שהמלחמה נגעה בחייהם של מיליוני אנשים, לא רק אלה שנגעו בה ישירות, אלא כולם. אירופה כולה.

"..ברגע ההוא נראה לורנר עקר להפליא לבנות בניינים נהדרים, ליצור מוזיקה, לשיר שירים, להדפיס ספרים ענקיים מלאים בציפורים ססגוניות, נוכח האדישות הסייסמית הבולעת-כול של העולם – אילו יומרות יש לבניאדם! לשם מה לטרוח לעשות מוזיקה כשהדממה והרוח גדולים ממנה עשרות מונים? לשם מה להדליק מנורות כשהחושך עתיד לכבות אותן בוודאות גמורה? כשאסירים רוסים נכבלים בשלשות וברביעיות לגדר שעה שטוראים גרמנים תוחבים רימוני יד חיים בכיסיהם ובורחים?

בתי אופרה! ערים על הירח! שטויות. מוטב להם כולם להשעין את פניהם על שפת המדרכות ולחכות לבחורים שיעברו בעיר גוררים מזחלות עמוסות בגוויות." (עמ' 374 – 375).

על המלחמה וחוסר התוחלת שבה, על הבזבוז העצום של כל היש ומה שטוב ושריר וקיים, לטובת שאיפות מגלומניות ובלתי אפשריות.

ועל כוחה של הרוח האנושית לגבור על כל אלה, אם רק יש בנפשו של אדם, בנפשה של אשה, הכח והטוב.

הספר הזה זכה ללא מעט סופרלטיבים בביקורות (כך על פי העטיפה האחורית) ואף לפרסים מכובדים; הוא מרתק לקריאה ומהפך דפים, ובכך מומלץ. אולם, כפי שפתחתי – ניתן היה להשאיר לדמיון הקוראות והקוראים את המשך חייהם (ומותם) של הגיבורים מעבר למלחמה.

לא תמיד צריך לגלות לנו הכל.

כל האור שאיננו רואים – אנתוני דואר. תרגום: שאול לוין. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 543 עמודים.

All the Light we Cannot See – Anthony Doerr

לרכישה (גם בדיגיטל)