אתחיל מהסוף – זקס-פורטל כותבת מצוין, והספר ראוי לקריאה ומומלץ.

אבל (והרי, לאחר פתיחה שכזו צריך לבוא "אבל"), ניכר כי חסרה יד עורך לקראת סופו של הספר, בערך ברבע האחרון. עד כדי כך עד כי חששתי שתהיה בעיה עם הסוף, עם ה- Closure  של הספר. אך לא, הסוף עגול ומסודר, רק שאיפשהו, בין עמוד 187 לפרק האחרון, נראה כאילו העורך נקרא בדחיפות לעיסוקים אחרים, והותיר את הפרקים הללו לנפשם.

וחבל, כי לא שהם לא ראויים, או כתובים לא טוב, אלא שהם קצת תלושים וקצת לא מהודקים, ואולי היה מקום לשינוי כזה או אחר.. נו, מילא, והרי הספר ראוי גם ראוי לקריאה.

ענבל, המספרת, נשואה לנדב, ויש להם שני ילדים, תאומים, בן ובת – איל ויעל, ילדים בגיל הנעורים, עם המרד וכל הנלווה לו. נדב מבלה חלק מזמנו בנסיעות לחו"ל בענייני עבודה. זוג שנשוי כבר כך וכך שנים, ונמצאים אולי בסוג של משבר, זה הנובע בעיקר מחוסר תקשורת, מהתרגלות אחד לשניה ולהיפך, מהשגרה האוכלת כל חלקה טובה.

רגל שבורה, כשהיא לבד בבית, כי נדב בדיוק בנסיעת עסקים, והילדים בדיוק באיזה מחנה, מחזיר את ענבל לזכרונות הילדות, כשגדלה בקיבוץ, כשהיתה לינה משותפת, וחדר ההורים;

"נולדתי למשפחה מכובדת בקיבוץ. וזה היה לא פחות חשוב. הנה, גדי, למשל, אבא שלו ברח, מי יודע לאן – וזה לא הוסיף לו כבוד, לגדי. הוא אמנם קיבל נקודות על מסכנות, אבל זה נחשב פחות. אבא של אלון, לעומת זאת, היה מלך הפַלְחָה ואמא שלו מלכת האקונומיה. כשאבא של אלון היה מתיישב בחדר אוכל עם החבר'ה שלו, המלוכלכים מבוץ והמיוזעים משמש, היתה אמש של אלון מגיעה מהמטבח עם כל מיני צ'ופרים, ולאט לאט היו מצטרפות לשולחן עוד בחורות וארוחת הבוקר של הפלחה היתה מתארכת עד לעשר לפחות." (עמ' 15).

כן, כל מי שגדלה בקיבוץ מכירה את המעמדות של היותר נחשבים והפחות נחשבים; משפחתו של מי תזכה תמיד לכבוד רב יותר ממשפחות של אחרים, לעתים אך ורק בזכות מקום העבודה, או זכות אבות, או קרבה לאיזה פוליטיקאי (פעם היו לנו, לקיבוצניקים, הרבה שרים וחברי כנסת, או סתם שליחי תנועה, או קצינים בכירים בצבא..). כל מי שגדלה בקיבוץ מכירה את הלינה המשותפת, את הפחדים בלילות, אלה שאסור בשום פנים ואופן להראות, ואלה ש"מתפלקים" בכל זאת, את הבכי השתוּק אל המזרן, עם "הפנים לקיר", כמצוות המטפלת. את הלילות המעטים שהרשו לנו, בכל זאת, לישון בחדר ההורים.

ועוד לוקחים אותה זכרונותיה לנסיעה לשליחות בחו"ל, שהתברר כי היתה נסיעה שנועדה לפתור משברים משפחתיים של הוריה (משברים, מסתבר, עוברים אצלה בגנים, אולי. ובעצם – אצל מי לא?). אחר כך חזרו לקיבוץ, אחכ כך הגיע הרומן הראשון בגיל הנעורים, רומן שנולד ממנו ילד. והילד מת, והזוגיות לא שרדה.

ואחר כך באו אהבות אחרות, ונישואין אחרים, וילדים אחרים, והכאב שנשאר, כאב שנשאר לתמיד.

וחזרה להווה: בעלה בחו"ל, הילדים במחנה, רגל שבורה, מקרר שמתקלקל (וצריך לקנות חדש). ושיחת טלפון שמגיעה פתאום, עם משבר חדש, הילדה נעלמה.

וכך היא מיטלטלת, הלוך ושוב, בין זכרונותיה מפעם, או מן העבר הקרוב יותר, ובין ההווה הכאוב, פיזית ונפשית גם יחד. זכרונות מיחסיה עם הוריה, עם אחיה. והמשבר הזה, הנוכחי, שצריך לפתור אותו כך או אחרת.

בסוף יהיה פתרון, כזה או אחר; יהיה קלוז'ור, אפשר יהיה להמשיך הלאה.

ונשארו הכאבים, ונשארים הזכרונות.

כאמור, הספר קריא ומהפך דפים, מטלטל לעתים, ו"זורק" קיבוצניקיות לשעבר אל זכרונותיהן הן (כן היה ככה, או לא בדיוק, וכו'). ואל תניחו לבעית העריכה ההיא (שאולי קיימת רק בעיני הקוראת החתומה על סקירה זו) להפריע לכם בקריאה.

מומלץ.

ועוד משהו – הספר יצא בסיוע מפעל "קסת" לספרות ביכורים; מפעל שככל שידיעתי מגעת יסגור שעריו עם תום השנה. הפרויקט כולו נתמך על-ידי משרד התרבות, וככל הנראה אין לו תקציבי המשך. וחבל. חבל מאד שכך עולה לה לתרבות שלנו.

מלאכים באופק – מרב זקס-פורטל. הוצאת אקס-ליבריס, ידיעות ספרים, ספרי חמד. 239 עמודים

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

ועוד משפט נחמד ש"דגתי" לי מתוך הספר: "'נו, אז מה בחרתן, בנות?' הוא אומר ומוכיח את התיאוריה שלי, אישה מעל גיל מסוים, ארבעים בערך, היא 'גברת' כשהיא מגיעה לבד ו'בנות' כשהיא בחבורה של שתיים ומעלה." (עמ' 64)

(ופמינאצית שכמותי, שמתחלחלת בכל פעם שפונים אליה בכינוי "בנות", כשהיא נמצאת יחד עם עוד אשה או נשים, מיד מזדהה עם משפט שכזה).