צימר בגבעתיים – אשכול נבו

צימר בגבעתייםאת אשכול נבו הכרתי רק בספרו השני – ארבעה בתים וגעגוע– ומיד התאהבתי בכתיבתו. לתמיד. אחר כך הלכתי על-פי הסדר, משאלה אחת ימינה, נוילנד, המקווה האחרון בסיביר, שלוש קומות, ורק את זה, הראשון שפרסם – צימר בגבעתיים ארבעה בתים וגעגוע – לא קראתי.

עד עתה.

יש משהו משובב נפש ומרתק בקריאה ראשונה בספר שכותבו כבר מזמן המשיך הלאה, ולמרות שכתיבת כל ספר מלוּוה בסוג של כאב בטן ותהיות אם יצליח ואיך יתקבל אצל הקוראים, הרי שבספר הביכורים, יש איזו השתדלות נוספת ומיוחדת, איזו כתיבה מהודקת ומוקפדת במיוחד, וכשמגיעים אל הספר הראשון אחרי שכבר הכרתי ואהבתי את הכתיבה, יש בכך כמו שמיעת שיר שמעולם לא שמעתי, ובכל זאת אני מכירה את המנגינה, כי הדים שלה כבר התנגנו באזני פעמים לא מעט.

צימר בגבעתיים יש בו נובלה אחת וכמה סיפורים, והוא נפתח ב-סרטנים בעננים.

כולנו מכירים את הסיפורים על אלה שנסעו לטיול-של-אחרי-הצבא וניסו משהו שם, איזו פטריה או משהו אחר, וחזרו, חלקם הוחזרו, קצת אחרים משהיו. חלק חזרו אחרים לתמיד, חלקם "התגברו". יש בינינו כאלה שאפילו מכירים מישהו שחזר "אפוף", אבל רובנו מכירים אותם מרחוק. אף-פעם לא נכנסנו למה בדיוק עובר על הצדדים הנוגעים בדבר, ההורים, האחים, החברים, בני המשפחה הרחוקים יותר.

יוני חזר מדרומאמריקה, קצת מוזר, קצת הוזה, לא לגמרי מחובר. כשיורד גשם, או כשסתם מעונן הוא רואה סרטנים בעננים. ומצליח לדבר איתם.

יהלי, אחיו הצעיר, שלמשך כמה חודשים הצליח להיות (סוף סוף) מרכז תשומת הלב במשפחה (כי ככה זה אח צעיר, תמיד משווים אותך לזה שלפניך), נדחק שוב הצידה.

נעמי, אמא שלהם, דואגת. דואגת מאד. אבל קשה לה לדבר על כך עם אביהם – יואל, כי בזמן האחרון נפער ביניהם מרחק. ועכשיו יוני. ויש בעיה. וצריך לטפל.

עוד ישנם האנשים שהיו איתו בדרומאמריקה, ואורן שישב לידו בטיסה, נופר שהיתה דילת בטיסה, ויש לה עניינים משלה, ואמנון חברו הטוב.

וכל אחד מהם (ועוד כמה) מקבל קול משלו, וכל אחד מהם מספר לנו, הקוראים, את הצד שלו/שלה, וכך נטווה לו סיפור. הסיפור על החוזרים המנותקים.

 

הסיפור השני – קבוצת הכדורגל של גן סאקר – חבורת גברים הנפגשים, מדי יום ששי, לשחק כדורגל. עם הזמן ההתארגנות לובשת צורה פורמלית מעט יותר, עם ועד, תלבושת אחידה, תקנון, ומן הצד השני, חברות הדוקה ביניהם. ומה קורה כשנכנס גורם קצת לא שייך, קצת מפלג.

חבורת גברים כזאת, בסגנון קצת אחר, תחזור, בספר מאוחר יותר של נבו – משאלה אחת ימינה.

(או, כך לפחות נדמה לי).

 

הסיפור השלישי – נגב אקשן – תמיד מעניין אותי לדעת מה גברים מרגישים באמת, כשהם אוהבים, כשהם רבים (ב' רפויה), כשהם חסרי נשימה מרוב אהבה או מרוב צער או מפחד לאבד את האהבה (הם באמת חסרי נשימה?). זאת אומרת, הכרוניקה מדברת על גברים שאינם מכירים בנפרדוּת של נשותיהם, ויש בהם שהורגים אותן, משום שבחרו ללכת; אבל הגברים ה"רגילים", ה"נורמטיביים", איך הם מתמודדים עם האהבה?
נגב אקשן  פורש את סיפורו של זוג צעיר, לא נשואים, חיים יחד, בתחילת הדרך. מפי האיש.

הם יוצאים לטיול יחד. בדרך יאספו עוד זוג חברים שכבר החליטו להינשא. וגם היא רוצה כבר איזה סוג של מחוייבות, לדעת שאם היא שם זה לתמיד, ואם הוא לא שם, שיאמר לה, שתוכל ללכת. גם אם יכאב.

והוא רוצה אותה, אוהב אותה. אבל לא בטוח שכך הוא רוצה שתראה שארית חייו.

והיא שואלת, והוא עונה תשובה לא ממש מחייבת.. אז היא מבקשת לחזור. להפרד. כי אם הוא עוד לא יודע, אולי לא ידע אף פעם.

והוא מסתכל על עצמו מבחוץ. מתנתק. כי אם יצטרך להרגיש זה כנראה יכאב. יכאב מאד. ".. ושוב תוקפת אותי התחושה שאני גיבור של סרט אמריקאי, ושכל הדברים שאני אומר הם לא אמיתיים. .. כל זה לא קורה בכלל, אני חושב. תכף הבמאי יעשה קאט, יגיד שיש יותר מדי צהוב בפריים ונתחיל את הסצנה מחדש..."(עמ' 156)

"זה מתחיל לחלחל אלי. ..

אני מקנא בכל הבני זונות שיעוטו עליה אם לא נהיה ביחד. הרי ברור שאם לא נהיה ביחד, תוך שבועיים יהיה לה חבר גבוה. המחשבה שמישהו אחר ייגע בעור החלק שלה, ינשק אותה, יזיין אותה, מטריפה אותי. .." (עמ' 158)

אולי ככה מתחילה הקנאה הרצחנית?

בחיים, אני מתכוונת, לא בספר.

 

ויש גם –  היום שבו התבגרתי – סיפורו של מתבגר, שיש לו אח גדול (שוב, כמו יהלי בסיפור הראשון), שכבר לא כל כך בבית, ואמא שהוא בעיקר רב איתה, כי ככה זה בגיל ההתבגרות, בודקים גבולות.

עד ש..

 

ב- תזכירי לי מי את – שוב זוג, שוב משבר. הפעם זוג נשוי. הוא קבל קידום בעבודה, כזה שגוזל את כל זמנו, כזה שהופך אותו למרוחק, ואף היא מתרחקת. משבר שלא ברור איך ייגמר.

 

צימר בגבעתיים –  הוא הסיפור החותם את הקובץ, הסיפור שנתן לאסופה את שמה.

 

 

צימר בגבעתיים – אשכול נבו. הוצאת זמורה ביתן. 248 עמודים

לרכישה

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *