איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י

איש הזיכרוןאשה אחת שהיתה לי מורת דרך כברת דרך מסוימת בחיי, ושאני פוגשת אותה מדי פעם, ואנחנו משוחחות על כל מיני דברים, גם על ספרים, סיפרה לי כי לאיש שאיתה יש אהבה גדולה לספריו של דיוויד באלדאצ'י, ואין ספר שלו שהוא מחמיץ. ומשום שאני מעריכה מאד את שניהם ואת דעותיהם, קראתי פעם ספר של באלדאצ'י – "שבריר שניה" – והאמת היא שמאד מאד התאכזבתי. הספר, ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, היה משעמם למדי, לא כמו שספר מתח צריך להיות. אולי משום כך לא חזרתי לבאלדאצ'י במשך שנים על שנים. הנחתי כי שני האנשים היקרים הללו פשוט יש להם טעם לא משובח, ככל שזה נוגע לספרי מתח, או ש"נפלתי" על ספר גרוע במיוחד.

האמת היא שמעולם לא חלקתי את ביקורתי זו עם שני האנשים הללו, וכבר לא אעשה זאת, משום שהאיש הלך לעולמו לא מכבר, ואיכשהו לספר לה שלא אהבתי, פעם, ספר מתוך סדרת ספרים שהוא אהב, נראה לי קצת חסר טעם.

וחשבתי שלעולם לא אקרא עוד ספרים של דיוויד באלדאצ'י.

עד ימים אלה.

אלא שקראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה האחרונה, ורציתי לנוח קצת. לקרוא איזה ספר מתח טוב, כזה שאי אפשר להניח מהיד (ואי אפשר, לגמרי!) ובסופו, או כמה ימים אחר כך, לא יישאר כל סימן וזכר כמעט. וזה הספר שבדיוק היה זמין, שרק לא מזמן הגיע.

אז קראתי.

ואני חוזרת בי מכל מה שחשבתי על באלדאצ'י. הוא סופר מצוין. לסוגתו.

אֵימוס דֶקֶר הוא גיבור הספר, המספר. וכמו כל גיבור של ספר מתח הוא אדם בודד שאיבד את כל משפחתו. אצלו זה אף מובהק ביותר, כי הקורא/ת מתוודע/ת לאיבוד המשפחה ממש בפרק הראשון של הספר, עת דקר נזכר בשובו לביתו ערב אחד, למצוא שם את גיסו המת, את אשתו המתה, ואת בתו המתה. כל אחד ואחת מהם בדרך אחרת. שנה וחצי לערך לפני תחילת העלילה של הספר הזה.

דקר שהיה אז במשטרה, לא הצליח לשמור על תפקידו, ולאט לאט הלך והדרדר, עזב את המשטרה, החזיר את הבית לבנק עם המשכנתא, התגלגל לרחוב, היה חסר בית איזה זמן, עד שבחר לו במקצוע בו הצטיין מאד – בלש פרטי, מקצוע שאפשר לו לחיות בחדר במלון, לאכול ארוחות סדירות, ולחיות, איכשהו. אם אלה חיים בכלל.

דקר, בעקבות פגיעה בראש בעת משחק פוטבול, היחיד שהצליח להגיע אליו בליגה הלאומית לפני שנפגע והפך חסר ערך כשחקן, סובל מתסמונות שונות. הפגיעה "חיווטה" מחדש מעגלים מסוימים במוח שלו, ועל כן יש לו זכרון אינסופי, אין דבר שהוא שוכח, וכל שהוא צריך לעשות הוא להחליט "לשלוף" זכרון מסוים מתאריך מסוים, ממש כמו מתוך מחשב. הפרעה נוספת היא היכולת לראות כל דבר בצבע מסוים. הפרעה נוספת הוא רואה מספרים, שהם בעצם תרגום של התחושות שלו.

"אני איימוס דקר. אני בן ארבעים ושתיים ונראה מבוגר בעשר שנים לפחות (ביום טוב; ולא היו לי רבים כאלה בארבע-מאות שבעים ותשעת הימים האחרונים), ואני מרגיש כאילו אני סוחב עלי עוד מאה שנים לפחות. הייתי פעם שוטר ואחר כך בלש, אבל אני כבר לא עוסק בצורה רווחית באף אחד מהמקצועות האלה. אני סובל מהיפֶּרתימֶזיה, מה שאומר שאני לעולם לא שוכח כלום. .. אין הרבה היפֶּרתימזים – קיצור שהמצאתי – כמוני בעולם. אבל אני, רשמית, אחד מהם.

ונראה שגם הנתיבים החושיים שלי איכשהו התערבבו, כך שאני סופר בצבעים ורואה את הזמן כתמונות בתוך ראשי. למעשה, הצבעים מתרגשים עלי ברגעים אקראיים לגמרי. קוראים לנו סינֶסְתֶטים. כך שאני סופר בצבעים ו"רואה" את הזמן ולפעמים גם משייך צבע לאנשים או לחפצים.

הייתי פעם נורמלי, או הכי קרוב ל"נורמלי" שאנשים מסוגלים להיות.

ועכשיו אני לא." (עמ' 39 – 40)

איש אחד נכנס יום אחד למשטרה בעיירה בה חי דקר, שנה וחצי לאחר הרצח, ומודה ברצח. בשלושת הרציחות.

אחר כך נכנס איש אחד לבית הספר המקומי ויורה בכל מיני נערים ומורים ונעלם.

אחר כך מתברר שיש איזשהו קשר בין הרציחות של אז לאלה הנוכחיות.

והמשטרה מבקשת את עזרתו כיועץ חיצוני, משום יכולותיו, משום יכולת הסקת המסקנות שלו, ומשום שהוא ממילא מעורב.

וכך זה הולך ונמשך, החקירה, הרמזים המובילים למשהו, או המטעים, והקורא/ת אינו/ה יכול/ה להניח את הספר מן היד, ואיזה מזל ששבת היום, ואין שום עיסוקים מתוכננים, כך שאפשר לקרוא עד הסוף, בלי להניח מן היד כמעט.

מתח משובח, עלילה מפותלת ההולכת ומסתבכת, עד הפתרון שמוכרח כמובן להגיע. לא לפני שעוד גוויות תתגלנה, האף בי איי יצטרף לחקירה, ויתברר כי מאחורי החזות של החוקרים הקשוחים מסתתרים בני אדם.

מומלץ עד מאד לסוגתו.

איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י. הוצאת מודן. 438 עמודים

Memory Man – David Baldacci

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

אלה יווניה קוראת ספרים