הרומאן המצרי – אורלי קסטל בלום

הרומאן המצריאחרי אלנה פרנטה ושני הרומנים הנפוליטניים שלה, שלקחו אותי לארץ אחרת, לתרבות לא לגמרי מוכרת, היה קשה קצת לנחות על קרקע המציאות הקרובה, כאן בארץ צרובת השמש, עם האידאולוגיות הנוקבות של פעם, עם הויכוחים הרעיוניים, עם החלוקה השיווניות וה"צודקת" של הרכוש בקיבוצים.

כל מי שגדל/ה בקיבוץ מכיר/ה את סיפורי הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנות החמישים של המאה הקודמת, פילוג שקרע קיבוצים ומשפחות ובסופו נוצרו שתי תנועות, שברבות הימים תהיינה הסמן הראשון לאיחודה מחדש של כל התנועה הקיבוצית – האיחוד והמאוחד.

גם בשומר הצעיר, ובמפ"ם היה סוג של קריעה, או פילוג, על רקע משאל מסוים שנערך בתנועה, ומי שלא ענה אמן על החלטות התנועה, בעיקר מי שלא היו "בשר מבשרה" מצאו עצמם מנודים ומגורשים. כך היה לחברי הגרעין המצרי בעין שמר.

"חברי הגרעין באו מרבעים שונים בקהיר, והשומר הצעיר איחד את כולם והוציא אותם ממצריים לקיבוץ, ומן הקיבוץ גירש אותם באוטובוס לחדרה, כפי שעוד נספר" (פרק ראשון).

כדי להבין טוב יותר מה בדיוק קרה שם, שאלתי כמה אנשים שאני מכירה המתגוררים עד היום בקיבוץ; אחד מהם זכר, במעומעם את החרם שעשו על האנשים, הוציאו אותם מסידור העבודה (וכל יוצא/ת קיבוץ יודע/ת שהדת הקובעת בקיבוץ היא "דת העבודה", ומי שלא עובד מנודה מן הקהל), ואף הטילו עליהם סוג של מצור או חרם, ומנעו מהם כניסה לחדר האוכל, ורק מעטים, צדיקים, הגניבו מוצרי מזון לביתם.

ואחר כך גורשו מן הקיבוץ.

אחר הציע שאחפש חומר כתוב – ומצאתי – מתוך עלוני עין שמר – מיני מחקר ותשאול בקרב גיבורי הפרשה.

".. אחרי כשלוש שנים כקיבוצניקים, אולצו המצביעים בעד משפטי-פראג לעזוב את הקיבוץ שבו תיכננו לחיות כל ימי חייהם. באוטובוס שהסיע את המגורשים לתחנה-המרכזית בחדרה היו עשרים-ושלושה מחברי הגרעין המצרי תומכי משפטי-פראג, ועוד כמעט שישים מחבריהם, שהצטרפו אליהם מתוך סולידריות." (פרק שני)

והספר כולו הוא בעצם, ספר של גירוש.

גירוש מן הקיבוץ – זה של הגרעין המצרי, אבל לא רק.

יש, למשל – "אביה של אדל נודה ממשפחתו הספרדית, כי התחתן עם אשכנזייה גרמנייה." (פרק שני)

או התיחסות לגירוש היהודים מספרד, מאות שנים לפני הגירוש מן הקיבוץ "בימי גירוש היהודים מספרד, אחרי טלטלות ואובדנים רבים, עלו שבעה אחים על ספינה, ואחר-כך עלו על עוד ספינה, וסביר להניה שגם על עוד אחת, עד שהגיעו לנמל עזה, ובעיר הזאת התיישבו." (פרק שני)

ואחר כך, תיאורה של הקבוצה שיצאה מן הקיבוץ, אך נשארו אנשיה ונשותיה בחבורה מאוחדת פחות או יותר, שהקשרים ביניהם קרובים לקשרים משפחתיים, ולעתים גוברים עליהם. ובפעמים אחרות – סכסוכים או אי הסכמות הופכים למשהו שדומה לסכסוכים בתוך המשפחה.

וישנה האשה המגורשת מתוך משפחתה שהמירה דתה, ועל כן אינה נמנית על בני המשפחה, כאשר סופרים אותם.

ובין כל הסיפורים, שלעתים צריכה הקוראת לעשות מאמצים כדי לחבר ביניהם ולהבין את הקשר שבין הדמויות, בין כל אלה צצים עולים הסיפורים מן הקיבוץ של פעם; כן, שוב חלוקת הרכוש השיוויונית ה"צודקת" – מזוודה שהובאה מחו"ל ובה בגדים שנארזו על ידי אמא אוהבת, חולקו כולם בין חברות הקבוץ, והמזוודה הפכה לרכוש הקיבוץ.

או – כפי שמנסחת זאת אחת הנשים, שנישאה לחבר קיבוץ – "מה זה כל הקיבוץ הזה? היא לא יודעת. גבר נשוי נכנס לחדרים של בחורות ששום דבר לא חסר להן ונוגע בהן שיקומו לחלוב פרות?" (פרק שני)

 

ספר כמעט אישי, כמעט נוגע, ובכל זאת, כאילו מרחיקה עצמה קסטל-בלום עוד קצת, שלא להיות לגמרי מעורבת. וכרגיל אצלה – כתיבה משובחת ומרנינה.

הרומאן המצרי – אורלי קסטל בלום. הוצאת הספריה החדשה. 180 עמודים

לרכישה בפורמט מודפס ואלקטרוני

 

ועוד ציטוט אחד, שאהבתי, וחשבתי שגם אתם:

"זה כבר לא חורף, זאת הונאה. אם פותחים ממטרות בינואר, זה סימה שכבר מפנימים את העובדה שאין חורף.

..

.. מוטב לכתוב על חפיסת סיגריות שהסיגריות גורמות לייאוש, ולא שהסיגריות גורמות למחלות ולמוות. אנשים מפחדים יותר מייאוש מאשר ממוות. מוות כבר לא עושה להם את זה, וייאוש כן." (פרק עשירי)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *