שיר לאיזי בראדלי – קריס בריי

izzy_bradleyמה עושים עם ילדה שמתה? מה עושים עם הכאב הקורע הזה, שלא מרפה לרגע, שלא עוזב, שלא נותן לנשום, שלא נותן לישון?

מה עושים עם ילדה שמתה, ועם צידוק הדין הנילווה לאבל? צידוק הדין המצווה לקבל את המוות והכאב והאובדן ואפילו לשמוח בהם, כי המת נקרא אל אלוהים, וכשזו ילדה קטנה (או ילד קטן) הריהי מלאך כל כך טהור וטוב שנקרא מוקדם ככל האפשר.

מה עושים עם ילדה מתה? ילדה מתה במשפחה שדרך חייה ואמונתה אינן מאפשרות אבל "רגיל", כזה המוכר לנו, כאילו שאבל יכול להיות "רגיל" באיזשהו אופן.

"איזי מתה – המילה הזו מכאיבה לה בכל פעם שהיא חושבת עליה, ואימא מתחרפנת. קורים דברים שלא היו קורים אם איזי הייתה בחיים. החיים סוטים מהמסלול הנכון שלהם, כמו בסיפור שמספרים בכנסייה שבו טעות קטנה, שולית, טעות בחישוב של מעלה אחת, יכולה להטות אונייה אלפי קילומטרים ממסלולה." (פרק 16)

איזי, איזבל, היא הילדה הקטנה במשפחת "מסיונרים" מורמונית, שנשלחה לאנגליה כדי להפיץ את הבשורה. האב – איאן – בישוף בכנסיה המורמונית. האם – קלייר – שקבלה עליה את האמונה כדי שתוכל להנשא לאיאן, שנדמה לה פעם כאי של יציבות, והרי הנישואין אצל המורמונים הם נישואין לנצח, ואיאן אף פעם לא יקום יום אחד ויעזוב את הבית. ציפורה, הבת הגדולה, שייעודה בחיים להינשא, להיות אשת איש, לנצח, ללדת ילדים, להיות עקרת בית. הבן הגדול – אלמה, אל – שבכלל רוצה לשחק כדורגל, ויש לו כל מיני מחשבות כפירה. וג'ייקוב, הבן הצעיר, שבטוח שאם רק יתפלל מספיק, יצליח להחזיר את איזי לחיים, כי הרי לימדו אותו שאם מאמינים חזק, הכל יכול להתגשם.

אבל איזי, הקטנה, מתה. למרות הברכות של אביה, למרות התפילות של ג'ייקוב. והאם, שהיתה כל כך עסוקה ביום שאיזי חלתה, כי היה יום הולדת לג'ייקוב, ואיאן נעדר עקב חובות לקהילה, ורק מאוחר יותר התפנתה לטפל בבתה החולה באמת, ואז כבר היה מאוחר מדי. אולי היה מאוחר מדי מלכתחילה, אולי לא ניתן היה להציל אותה, אבל עכשיו ישנו משא האשמה הכבד. אילו רק…

ובניגוד למצוות הדת, ואולי משום שלא גדלה בתוך הקהילה והאמונה, אלא הצטרפה אליהן בבחרותה, שוקעת האם בדיכאון. דיכאון אמיתי, שאינו מטופל, משום שהאמונה אמורה לטפל.

והבית הולך ומתפורר.

האב מנסה להמשיך "כרגיל", שהרי הוא אחד ממנהיגי הקהילה, ואין הוא פנוי לטפל דווקא בביתו. וקלייר שוקעת עוד ועוד. ואין היא מרשה לעצמה, כלל, לחזור, ולוּ רק לרגע אל החיים הרגילים, אל הבית, אל שאר הילדים, שהרי "פנייה לאחור תסגיר כמיהה למשהו שאינו איזי; לשינה, למיטה, לבית, לילדים, לאיאן – היא לא יודעת, והאפשרות שרצונות אחרים יעלו בה מעוררת בה תחושת בגידה."  (עקבות בחול- נובמבר).

היא יוצאת מן המטה רק כשאין איש בבית. אינה אוכלת, אינה מתרחצת. זו דרכה לאַיֵן עצמה, כמו בתה המתה, שהפכה לאין; לחלל אינסופי.

הבת הגדולה, בלית ברירה, מנסה לטפל בבית. גם הקהילה כולה מתגייסת, וכולם מצקצקים מאחורי הגב על חוסר תפקודה של קלייר

אל מנסה לחיות, כרגיל, ולא תמיד מצליח. גם הוא שטוף געגועים לאחותו הקטנה, שנשרכה אחריו תמיד כצל, שהיתה שותפה מן הצד למשחקיו.

ג'ייקוב מנסה להחזיר אותה לחיים, באמצעות תפילה, בתקווה לנס.

והכל הולך ודועך.

סיומו של הספר אמור, אולי, לטעת איזושהי תקווה בלב הקורא/ת. אולי. אולי יש בו משהו מאולץ קמעא.

אבל עד אז, וגם בסיום, יש כאן סיפור נוגע ללב על אובדן והתמודדות, תוך תאור נרחב של החיים בקהילה המורמונית, שלרובנו אינה מוכרת כלל, והכל בשפה מרתקת ומהפכת דפים (וגם קרביים, לעתים).

באחריתו של הספר מובאת אחרית דבר – תאור ממצה ומקיף למדי על אודות המורמונים, וכדאי לקראו גם כן.

מומלץ

שיר לאיזי בראדלי – קריס בריי. תרגום: שי סנדיק. הוצאת תמיר הוצאה לאור. 409 עמודים

A Song for Issy Bradley –  Carys Bray

לרכישה בפורמט מודפס ואלקטרוני

אלה יווניה קוראת ספרים