"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *

מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?

אלה ספרים "קנדיים" קראנו?

כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.

אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטווד ואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה – מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).

אבל ספר שיהיה קשור איכשהו למקום ולזמן מסויימים, שלמקומיים יאמר הרבה, ולזרים יפתח חלון, ספר כזה אני לא זוכרת שקראתי על קנדה.

ומשום כך (גם משום כך) הספר הזה חשוב בפני עצמו. ומשום כך כדאי למהר ל"אחרית הדבר" הנפלאה שכתב גרשון גירון, אף לפני קריאת הספר עצמו, כדי להכניס את תכניו לקונטקסט; או לעשות כמוני, לקראה בסוף, ואז מתחברים חלקי הפאזל האחרונים. ומעבר להכל – למרות שבאמת לא היה לי כמעט מושג מהו ההקשר של הדברים שאני קוראת, לא הצלחתי להניח את הספר מהיד (למעט עניינים זניחים כמו עבודה, שינה, אוכל..)

הספר "מתכתב" עם ארוע בעברה הקרוב של קוויבק, חבל ארץ דובר צרפתית, שתושביו נוטים לבדלנות מה, ובשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת אף נקטו, הקיצוניים שבהם, בפעולות טרור כנגד אנשים וארגונים, מתוך מטרה להביא את עניין ההיפרדות מקנדה לידיעת העולם כולו.

כיום אנחנו יודעים שלא צלחה כוונתם.

ואת האמצעים אנו מכירים: פצצות, תקיפות, חטיפות.

"מענין איזה פתי עלוב, תהה בינו לבינו, ידבר בשם הדור שלו? הדור שראה מטוסים חטופים טסים ישר לתוך שני המגדלים הגבוהים במנהטן, ושחיבר כמעט בטבעיות בין המלה 'התאבדות' למלה 'פיגוע'. אולי הדור שלו יישאר אילם, נידון לשמוע גברים מבוגרים כמו אבא שלו מספרים שוב ושוב את הסיפורים שלהם, בקור רוח, במכניות, עד שסוף כל סוף יפלו ארצה וימותו." *

לוק לֵוֶוק, סופר מפורסם, כותב צרפתית, חי וכותב במונטריאול, נשוי להאנה, במקור מטורונטו, דוברת אנגלית ומתרגמת ספריו לאנגלית. יש להם בן אחד – הוגו, בגיל העשרה, עם כל מרד הנעורים הכרוך בכך. נער שתקן, שאינו משיב כאשר מדברים אליו, ובכלל חיים מסוגרים מפני הוריו, ואין הם יודעים מה בדיוק עובר עליו או עובר בראשו.

משבר מסוים בבית הספר בו לומד הוגו, בדיוק בזמן שאמו שוהה אצל הוריה, עקב מחלתו הפתאומית של אביה, הוא הטריגר לכל הסיפור. סיפור שיש בו מרד הנעורים, כאמור, ויחסים בין אנשים החיים בזוגיות זמן רב, קשרים בין חברי ילדות, יחסים עם ההורים המבוגרים, עם האחים הנמצאים ברקע.

יש כאן סיפור בריחה, ואחווה בין-דורית פתאומית, נטישה וחרדת נטישה. כולם נושאים שניתן לכתוב עליהם בכל שפה ובכל מקום, ומעליהם גאווה לאומית/לאומנית, כזו הקורעת משפחות ועמים, ומזינה שנאה וגאוות יחידה להרבה שנים.

בהיסטוריה הקרובה – משבר אוקטובר של שנת 1970; חטיפה של דיפלומט אנגלי במחוז הבדלני, חטיפה שהביאה, בדיעבד לצעדי מנע דרסטיים מצד הממשלה, ולצמיחתם של גיבורים מקומיים, מספרי סיפורים, וקוראיהם הנלהבים.

הוגו, הנער, נקרע בין הטינה שהוא חש כלפי הוריו (בגיל 14 הרי יודעים הכל, זה רק אחר כך שמבינים שלא יודעים כמעט דבר), זלזול באמו שהתרחקה מהוריה, האנגלופילים, משום הטינה שרחשה בינם לבין אביו, וישנו המשבר בין הוריו, משבר כמעט מתבקש אחרי כך וכך שנות נישואין והתרחקות איטית.

"אהבה היא לא משהו שאפשר לעשות 'כמו שצריך'. היא אלתור צרוף, מתחילתה ועד סופה. במוקדם או במאוחר כולם מגלים את זה..". *

ויש בכתיבה משהו שהוא מעבר; מעבר לסיפורים הכמעט בנאליים, הכלל-עולמיים במידה מסוימת. יש משהו שמושך ומרתק אליו עוד ועוד.

הספר אינו חף מקלישאות לעתים, אך אפילו אלה, יחד עם הזרות במקום ובהסטוריה המקומית, לא הצליחו לפגום בקסם הקריאה (ואין לי מושג למה)

מומלץ

אוקטובר שלי – קלייר הולדן רוטמן. תרגום: ניצן לפידות. אחרית דבר: גרשון גירון. הוצאת: תמיר הוצאה לאור.  364 עמודים.

My October – Claire Holden Rothman

גילוי נאות: הספר נמסר לי לסקירה על ידי ההוצאה, טרם צאתו לחנויות. הספר צפוי להגיע לחנויות בתחילת ספטמבר 2016.

לרכישה (גם בדיגיטלי)

*  הספר נקרא בפורמט דיגיטלי ועל כן אין מספרי עמודים במובאות