"… הלוא הרעה החולה שלנו היא ההנחה שרק הדברים הגדולים חשובים, עליהם אנחנו מדברים, ואז, כשאנחנו רוצים לדעת מה היה, מי היה, מה אמרו, אנחנו מתקשים." *

פורטוגל, מה אנחנו יודעות ויודעים עליה? אם הקשבנו הקשב היטב בשעורי הגיאוגרפיה וההסטוריה בימינו בתיכון או בחטיבה, ודאי נזכור את חלקם של הפורטוגלים במסעות לגילויי ארצות חדשות ונתיבי ים חדשים, אי אז במאות ה- 15 וה-16. אולי נזכור את מקומה של פורטוגל כמקום מעבר לסחורות (כולל סחורה אנושית) בין אפריקה לבין העולם החדש.

מי שהקשיבה עוד קצת בשעורי ההסטוריה היהודית, תזכור וודאי את מקומם של היהודים בספרד, שכדי להמשיך בחיים כאזרחים במקום נאלצו, בדרך זו או אחרת, להמיר דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים בסתר מנהגי יהדות, ונקראו "אנוסים", מנהגים הממשיכים להתקיים עד היום, גם אם המקיימים אותם נוצרים גמורים, שאין להם כל קשר ליהדות.

מי שביקרה בפורטוגל במהלך השנים האחרונות זוכרת ארץ רחבת ידיים, עם מונומנטים נאדרים לזכרם של המגלים, או המושלים והמלכים בעבר, כבישים ארוכים ארוכים, לא צפופים מדי, לא צפופים כלל. רצועת חוף יפה עד להדהים, מגדלורים בנקודות מפתח, אנשים מאירי פנים.

האנדרטה לכבוד מגלי הארצות הפורטוגזים

אבל מה אנחנו באמת יודעות על פורטוגל?

מה אנחנו יודעות על החיים בתוך היבשת, כאשר מתרחקים מן החוף?

מה אנחנו יודעות על ההסטוריה הקרובה, המאות האחרונות, כאשר העולם החדש היה כבר גלוי, כאשר הסחר החוקי בבני אדם פסק, ופורטוגל חדלה להיות תחנת מעבר?

מה אנחנו יודעות על מקומה של פורטוגל במאה העשרים, בתוך המלחמות הגדולות, הראשונה והשניה, וביניהן? כי אלה כבר לא הוזכרו בשעורי ההסטוריה בבית הספר, ומי שלא העמיקה וחקרה, לא ממש יכולה לדעת.

וזהו מקומו של הסופר (ומקומם של המשוררים, הציירים, הפסלים, הכוראוגרפים, הזמרים, המוזיקאים ועוד ועוד אנשים שהאמנות היא כלי הביטוי שלהם) המשתמש בכתיבתו כדי לספר לנו סיפור; סיפור שדרכו נכיר את חיי האנשים ואת המקום שבו חיו. חיו ומתו, ונולדו.

זהו מקומו וזוהי גדולתו של סאראמאגו, שיודע לספר, בשפתו המיוחדת שאין דומה לה, ולהביא בפני הקוראת והקורא את סיפור החיים, שעד כה נסתר מעיניהם.

"… כשחיים שנים על שנים מצטבר זמן רב והרבה דברים מתרחשים, אם היה כל אחד כותב את חייו, איזו ספרייה גדולה היתה, היינו צריכים להביא את הספרים לאחסון בירח, ואם היינו רוצים לדעת מי הוא פלוני, או מי הוא היה, היינו טסים בחלל כדי לגלות לא את הירח, אלא את החיים, .." *

סאראמאגו מספר את סיפורה של משפחה אחת, ארבעה דורות, שחיו כל חייהם בתוך אחוזה גדולה אחת, שבעליה קבלו למשמורת מן השליט, ונעזרו בכוחות החוק הרשמיים כדי לשמר ולשמור את שליטתם באחוזה ואנשיה.

מי שנולד וגדל באחוזה, בלטיפונדיה, הריהו בעצם עבד למעשה, גם אם לא בהגדרה, שהרי במאה העשרים לא היו יותר עבדים בעולם המערבי. לפחות לא באופן רשמי. אבל באופן לא רשמי, מי שיכול היה כבר לעמוד על רגליו, ולעבוד, עבד בשכר יומי מצאת החמה ועד שקיעתה, בעבודות פיזיות הכרוכות בגידול חיטה, או מטעי שעם, גידול בקר וחיות אחרות, והיה תלוי בעונות השנה, ואם ירדו גשמים בעִתם והיבול עלה יפה או שלא, ואם נשאו חן בעיני בעלי האחוזה, או שלא

"לפעמים יש הפוגות בלטיפונדיה, הימים אינם נבדלים זה מזה, או נדמה שכך, איזה יום היום בכלל. נכון שמתים ונולדים בהן כמו בתקופות מרשימות יותר, כי מצוקת הקיבה אינה מבחינה בין רָעָב לרעב, ובעבודה הקשה כמעט שאין הקלה. השינויים הגדולים מתחוללים בחוץ, יותר כבישים ויותר כלי-רכב עליהם, יותר מקלטי רדיו וזמן רב יותר מאזינים להם, מה מבינים זה כבר סיפור אחר, יותר בירה ויותר גזוז, אבל כשאדם הולך לישון בלילה, במיטתו או על הקש בשדה, הכאב בגוף אותו כאב, ועוד יש לו מזל גדול אם אינו מובטל. על נשים אין טעם לדבר, כה קבוע גורלן להיות יולדות ובהמות-משא." *

".. אבל ילדים, אם מתאפשר להם, גדֵלים. עד שהם מגיעים לגיל העבודה הם בחברת הסבתות או האימהות, אם אין לאימהות עבודה, או בחברת האימהות והאבות, אם גם לאבות אין עבודה, ומאוחר יותר, אם לא נותר להם כמעט דבר מן הילדות והם כבר נחשבים לעובדים לכל דבר, ואם קורה שאין עבודה לא לאבות, לא לאימהות, לא לבנים ולא לסבתו, הרי לפניכם, גבירותי ורבותי, המשפחה הפורטוגזית כפי שאתם אוהבים לדמיין אותה, מלוכדת באותו רעב…" *

על ארבעה דורות כתב סאראמאגו – דוּמינגוּש מַאוּ-טֶמפּוּ שהיה סנדלר והביא את אשתו שרה דֶה קונסֵיסאוּ לעיר אחרת, והשאיר אותה ואת ילדיו שם, ונדד, וחזר, והכה אותה לעתים, והיה משאיר אחריו חובות, עד שבחר שלא להמשיך עוד. ובנם ז'וּאַוּ, שביום מן הימים יהיה חלק מן החבורה שתנסה לשפר את תנאי עבודתם של פועלי הדחק, וייקרא לחקירה בידי כוחות הבטחון, והמשטרה החשאית, שאת שיטותיה הכרנו כבר ממשטרים אחרים.

ואז באה המלחמה, אלא שהשפעתה על הלטיפונדיה היתה מועטה. העבודה נשארה אותה עבודה ואף תנאיה נשארו אותם תנאים. רק בשוליים הורגש לעתים מחסור. אלא שמי שהמחסור הוא חלקו בכל יום, לא תמיד יחוש בהבדל.

".. הרבה אכלה המלחמה, מאד התעשרה המלחמה. המלחמה היא אותה מפלצת שלפני שהיא טורפת את בני-האדם היא מרוקנת את כיסיהם, אחד אחד, מַטבע אחר מַטבע, כדי שדבר לא יאבד וכל דבר ישתנה, וזה החוק הראשוני של הטבע, כפי שלומדים רק מאוחר יותר. וכאשר היא כבר שָׂבעה מַטעמים, כאשר היא כבר מקיאה מרוב שובע, היא ממשיכה בתנועה החוזרת-ונשנית של אצבעות זריזות, מושכת תמיד מאותו צד, מכניסה תמיד לאותו כיס. זה הֶרגל שבעצם קנתה לה בימי שלום." *

וגם שינויים במשטר, אחרי המלחמה, לא ממש שינו את התנאים. כי מישהו צריך לעבוד, ומישהו צריך להיות אחראי, ומישהו צריך לשלם שכר, ומישהו צריך לקבל אותו.

"הגברים הללו והנשים הללו נולדו לעמל, הם בני-בקר שלמים או פגומים, יוצאים או נשלפים מבטן אמם, גדֵלים איכשהו, לא משנה, רק צריך שיפַתחו כוח ותבונת כפיים, ולוּ כדי לעשות פעולה אחת, מה זה חשוב אם בתוך שנים ספורות הם נעשים כבדים ומאובשים, בולי עץ מהלכים, שמנערים את עצמם כשהם מגיעים לעבודה ומצמיחים מתוך נוּקשוּת הגוף זוג זרועות וזוג רגליים שהולכות ובאות, מכן רואים כמה גדולים חסדי הבורא וכישרונו ביצירת כלים כה מושלמים לחפירה, לקציר, לניכוש ולשימושים כלליים." *

"… אתה תעבוד בשבילי מזריחה עד שקיעה כל ימי חייך, כל זמן שזה יהיה לשביעות רצוני ולתועלתי, בשאר הימים תעשה כראות עיניך." *

השינויים יקרו, בסופו של דבר, לאט. לעתים לאט מדי. האנשים יוכלו מתישהו לצאת לחופשי, להיות בעלי אדמותיהם. המאה העשרים תגיע גם אליהם, מתישהו. אלא שהדרך תהיה ארוכה ארוכה.

סאראמאגו, באחד מספריו הראשונים, ספר שאין בו שום עניינים מטאפיזיים, כמו מוות המפסיק לקצור בחייהם של אנשים, או מרכבות מתעופפות, מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים, אלה שאין מספרים את סיפוריהם אף פעם. האנשים שלא היו שליטים, או מגלים, ושמותיהם אינם מופיעים בספרי ההסטוריה, האנשים שנולדו וחיו ומתו, וחייהם היו קשים בדרך כלל עד מאד, וכל אחד ואחד מהם לא היה חשוב, אלא לעצמו ולמשפחתו, וביחד הם הם האומה הפורטוגזית.

בשפתו הייחודית שאין דומה לה מספר סאראמאגו את סיפורם וכאבם של האנשים, האזרחים, משוללי הזכויות ועתירי החובות. החיים והמתים, ודרך סיפורם את סיפורה של פורטוגל. והסיפור הנגלה לעינינו מאיר אותן, ופותח לנו צוהר להכרת פורטוגל כפי שהיא.

מומלץ עד מאד.

מוּרם מעפר –  ז'וזה סאראמאגו. תרגום: מרים טבעון. הוצאת: הספריה החדשה. 359 עמודים

Levantado do chão – José Saramago

* הספר נקרא בפורמט דיגיטלי ועל-כן לא מצויינים מספרי העמודים.

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (ויש!! לקינדל)