כל מי שאי פעם התאהבה והתאחדה, ונפרדה לאחר מכן, שלא לדבר על נישואים וגירושים, מכירה את ההרגשה, את הכאב הנלווה, גם אם לגמרי לא התאמתם האחד לשניה, או התאמתם אבל לא מספיק, או שגדלתם והתבגרתם מתוך הקשר הזה, עד שאחד מכם חש שאי אפשר יותר להמשיך מבלי להתפשר לגמרי על מהותך שלך. ואז, כשנפלה ההחלטה, מצדך או מן הצד השני, וצריך להתחיל לפרק ולחלק את מה שיש, את הבית, את הרכוש, את הילדים (אם כבר יש) את הזכרונות. לחלק את חייך ל"לפני" ו"אחרי".

בדרך כלל לא מדברים על זה, על מה שהיה, על מה שנשבר, על מה שאי-אפשר לאחות עוד.

אלכסנדרה פולר כתבה על זה ספר. על חייה, על אהבתה, על הפירוק.

על פי הכתוב על כריכת הספר זהו "הממואר הטוב ביותר שנכתב על גירושין." (בוסטון גלוב). אבל לא רק. לא רק על גירושין. בעיקר לא על גירושין. הגירושין הם חלק, אבל לא העיקר. העיקר הוא החיים שהיו לה לפני, הצורך לאחד את החיים של לפני עם ההווה. הגירושין יגיעו רק בסוף. והמסע לשם יהיה מרתק, מרהיב, יקח אותנו הקוראות והקוראים על פני יבשות ותרבויות.

".. אפריקה היתה מערכת היחסים העיקרית שלי רוב חיי, היא הגדירה אותי, החזיקה אותי והיתה חד-משמעית כפי ששום מערכת יחסים אנושית מעולם לא היתה, למעט עם הוריי, אשר בכל מקרה לא היה בכוחי להפריד אותם מהאדמה הזאת לעולם." (עמ' 55)

 אלכסנדרה פולר נולדה באנגליה וגדלה באפריקה, במה שהיתה פעם רודזיה שאחר כך התחלקה לזמביה  וזימבאואה. ילדותה עברה עליה במקום שאין בו חוקים וסדר, כפי שאנו רגילים אליהם בעולם המערבי, אלא חוקיות אחרת, הנוגעת למועדי הגשמים, ואם השנה גשומה או שחונה, אם היבול עלה יפה; מערכת היחסים בין מתישבים לבנים, גם אם הם נטועים דורות באדמת אפריקה, לבין שחורים מקומיים, כוחות חיצוניים מהפכנים כאלה או אחרים, המבקשים להסיר עול זה או אחר, חיות הבר, החרקים, הזוחלים, חיות המשק, הסוג המסוים של כאוס שבו דבר מעולם לא באמת צפוי, ואי אפשר לחיות את חייך כשאת/ה יודע/ת מה יהיה מחר. אפשר רק לשער.

"… עמוק בפנים תמיד ידעתי שאין שום דרך להשליט סדר בתוהו ובוהו. זוהי התיאוריה העומדת בבסיס ההתחלה והסוף של כל דבר; זהו חוק הטבע האולטימטיבי. אין שום דרך לנצח את הבלתי-צפוי, להתגונן לחלוטין מפני תאונות. …" (עמ' 16)

"דרוש אומץ שערורייתי משהו – רשלנות אפילו, הייתי אומרת פעם – כדי להתענג על הדפוס הזה של תוהו ובוהו מוחלט. .. בשלב מסוים איבדתי את ההתלהבות ואת הדמיון הדרושים כדי להתמסר להבטחה של חוסר ביטחון מתמשך. במקום זה בחרתי להאמין באפשרות של עתיד בר חיזוי ומיפוי, ובחרתי לי חיים שדמיינתי שיהיו בהם ודאויות, רשתות ביטחון וערובות." (עמ' 18)

פולר פגשה את מי שעתיד להיות אישה, למשך תקופה לא קצרה, מי שעתיד לקחתה מן היבשת השחורה אל מקום של סדר וודאות ורשתות בטחון וכולי, כאשר כבר היתה אשה צעירה, שמאחוריה התבגרות במשפחה כאוטית משהו, זוג הורים אוהבים ביותר, למרות ההבדלים הניכרים ביניהם, אביה מוצאו באנגליה, משפחה עם נימוסים ומנהגים, וכללים בלתי כתובים של איך צריך להתנהג, עם קרבה מסוימת לאצולה (מה שמחייב אף יותר), ואמה שלא יכולה היתה לקרוא בית לשום מקום אחר שאינו אפריקה.

צ'רלי רוס היה מדריך טיולי שיט, אמריקאי המגיע מדי פעם לאפריקה עם טיילים שבקשו לחוות את הראשוניות, את ההרפתקנות, ולחזור לחייהם הנוחים. פולר ידעה שאין צורך להוסיף סכנות לחיים, המסוכנים בפני עצמם.

ואז הם נפגשו והתאהבו.

".. מניסיוני, מרגע שמתאהבים, מעטות האפשרויות להתאושש. המאבק לחזור אחורה למצב שלפני ההתאהבות מצריך תכנון מראש, אריזת מצנחים או חבלים ורתמות, ארגון אמצעים לריסון עצמי. .. ובכל מקרה, ההתאהבות היתה מפליאה כמו צניחה מגובה רב, כאילו העולם כולו נפרש כמיניאטורה פלאית מתחתינו, .." (עמ' 31)

מתישהו הם התחתנו, ניסו לחיות באפריקה, עברו לארצות הברית, לחיות במקום של סדר וידיעה מראש. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, למי שרק יכול. השאר ייפלו בדרך, במאבק ההשרדות היומיומי של הכלכלה החופשית. חופשית מדי לפעמים. כלכלה שבה רשת הבטחון, כך מסתבר, לא זולה כלל, ולא תמיד אפשרית. כלכלה שבה אפשר לאבד הכל, ואין זה משנה כמה השתדלת.

אחר כך נולדו הילדים, אחר כך נכנסו החיים לשגרה מסויימת. שגרה חונקת. שגרה שאין בה מנוס מן הפשרות, פשרה אחת אחרי השניה. הצורך לאזן בין החיים כפי שהיא הכירה אותם, חיים שיש בהם מידה לא קטנה של כאוס, של חוסר ודאות, של מי שבאה ממקום שבו רופא, למשל הוא לא מובן מאליו, ולא תמיד אפשר לצאת מן הבית, או מן הגדרות, משום שבחוץ יכולים לארוב כוחות המורדים, או סתם פורעי חוק, שלחיים יש משמעות, אבל אחרת. שתינוקות מתים בגלל מים לא נקיים, גם תינוקות של אנשים לבנים, או שהם נרצחים על ידי אותם פורעי חוק, או מורדים;

"הגעתי למסקנה ההגיונית היחידה: אלוהים אינו יכול להתקיים. .. אם אלוהים לא עמד לצד התינוקות בתומתם הקטנה, או לפחות אסף אליו את גופותיהם ברגע פטירתם, אז הוא לבטח לא נמצא איתנו, או עם חיילינו או אפילו עם המורה מבית-הספר של יום א'. אלוהים לא נמצא בשום מקום. היינו רק אנחנו, הכופרים.. אף אחד מאיתנו לא ייגאל על ידי איש מלבדנו." (עמ' 41)

אבל צריך לאזן עם החיים החדשים, ביבשת החדשה, שבה יש חוקים וכללים וסדר, ורופא זמין, ובית שאפשר לקנות או לבנות ולרהט, והרדיפה האין-סופית אחר האמצעים למימון הרופא והבית, וטורי המספרים והטבלאות והאיזון התקציבי.

והצורך הנואש להיות מה שאת, מה שפעם היית, מה שאת רוצה או רצית להיות.

"סקרתי את הזוגות שהכרנו וראה שאף אחד מהם לא חי באגדה. רוב האנשים שהכרתי התלוננו פחות או יותר ללא לאות על בני זוגם: הם לא הסכימו איתם לגבי כסף, גידול ילדים או באיזו תדירות יש לקיים יחסי מין. הם התלוננו על שעמום, על שגרה של הרגלים זהירה, על תחושה שעוקבים אחריהם, על תחושה מתמדת של חמרמורת-אשם. נראה שאף אחד לא מרגיש מספיק טוב בנישואים. אולי נישואים לא אמורים להיות אושר עילאי. אולי זה העניין, הזוגיות כעבודת פרך שהגמול שלה הוא הנחמה הכרוכה באמונה שאת עושה המיטב יכולתך, לא למען עצמך אלא למען אלה שנשבעת להם אמונים. אולי נישואים הם תרגיל ארוך בפשרנות ומניעה עצמית, וחיים פנימיים שהולכים ונעשים חשאיים יותר ויותר. לשאוף למשהו אחר נראה כמו שחייה מסוכנת רחוק מדי מהחוף, במים לא נודעים."  (עמ' 88)

מתישהו מתברר שאין ברירה. אי אפשר להמשיך כך לחיות, אפשר רק למות לאט לאט ובתִפלוּת הולכת וגוברת. אפשר לאהוב, אבל אי אפשר להמשיך. ההתפכחות היא איטית. את כבר לא מה שהיית פעם, ויש לך אחריות כלפי החיים החדשים שבנית, כלפי הילדים שילדת, כלפי האיש שנישאת לו. "בחולי ובבריאות" נשבעת פעם לפני רשם הנישואין, "בעושר ובעוני". אבל לא תמיד זה הולך. לא תמיד אפשר.

ומתחילה הדעיכה.

".. זמן רב לאחר שהגירושים נכנסו לתוקף, וישבתי עם התעודה בחיקי במשך אחר צהריים שלם בתחושה שהכאב מכביד עלי עד כדי אי יכולת לזוז, עוד חוויתי את עזיבתו כאילו האדמה נשמטה תחת רגליי. אדם יכול להביא על עצמו את הריקנות במו ידיו, זה עשוי להיות הדבר שהוא זקוק לו, ואף על פי כן זה יפרום אותו." (עמ' 237)

"אין זה מתפקידו של אף אחד לגרום אושר למישהו אחר, אבל האמת היא שאנשים יכולים להיות מאושרים מאוד או אומללים מאוד ביחד. אושר או אומללות אינם אמת המידה לאהבה. אפשר לחוות חיבור מיידי עם מישהו בלי להיות שותף טוב בשבילו לכל החיים. זאת אהבה – היא מורכבת וקשה." (עמ' 238)

הספר הזה הוא לא על גירושין. יש בו גירושין. יש בו נישואין ויש בו אהבה, אבל בעיקר יש בו חיים.חיים שונים מאלה המוכרים לנו בדרך כלל – חייהם של לבנים, צאצאים למתיישבים קולוניאליים ביבשת אפריקה, אנשים שאינם מכירים חיים אחרים, ואף-על-פי-כן תמיד יחשבו זרים, גם דור שלישי ורביעי, גם אם לא יכירו שום מציאות אחרת. ויש בו חיים של שינוי, וניסיון והחלטה.

וכן – יש בו גם גירושין, כי הם חלק מאותם חיים.

להוצאת מודן ישנה סדרה לספרות יפה שעורכת אורנית כהן-ברק. סקירה של רשימת הספרים שבסוף הספר מעלה כי קראתי כמחציתם; את רוב רובם אהבתי. אם יש איזה ספר שמשום מה אני עתידה "לפספס", חזקה על כהן-ברק שתדאג לכך שאקרא אותו. והיא צודקת. גם הספר הזה מרתק ומאיר עיניים, וכתוב נפלא, וכמו רבים אחרים בסדרה – מומלץ בהחלט.

ועוד כמה מובאות שמצאתי:

".. התברר שילדים אמיתיים בדרך כלל לא פועלים כמו שאנחנו מדמיינים שיפעלו, כמו כלי קיבול קטנים שלתוכם נערֶה את עברנו המשוחזר. מנסיוני, ילדים צעירים מתקיימים, בכוח כמעט, בהווה; הם מגלים עניין מועט במורשתם. בקושי מזיז להם אם ההיסטוריה של אבותיהם תימחק או אם הקברים של אבותיהם וקרוביהם נחרבו ללא תקנה… " (עמ' 73)

"זו הטרגדיה הנצחית של כל המשפחות: כולנו מאמינים שהפתולוגיות המולדות והכאבים הייחודיים שלנו מסתיימים אצלנו. אנו מחשיבים את עצמנו לנהרות פרטיים ארורים, דם של דורות נעצר בעורקינו, סך כל ההרגלים של חיים שלמים חדל להתקיים כשהוא מגיע לגבו עורנו. איננו חושבים על ההווה שלנו, על מצבנו הנוכחי ועל ההחלטות שמיידיות שאנו מקבלים כעל זיהומים סופניים או כעל מתנות קבועות שיחלחלו דרך הווקטורים הנקבוביים של תורשה וזמן וילבלבו בעתיד. למרות האזהרות התנ"כיות העתיקות, איננו חושבים על הבחירות שלנו – על ההחלטה להתעורר מדי בוקר ולהיות חופשיים, או להישאר כלואים בבית סוהר מוחשי או לא מוחשי, למשל – כמזהמות או כברוכות, לא רק בנוגע לעצמנו אלא גם בנוגע לילדינו, ולילדיהם עד דור שלישי ורביעי." (עמ' 125)

לעזוב לפני בוא הגשמים – אלכסנדרה פולר. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 241 עמודים.

Leave Before the Rains Come – Alexandra Fuller

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי