קלריסה – שטפן צוויג
. "..הנוטש את הרגליו אינו אלא שב ומוצא את עצמו." (עמ' 50)
ספרון צנום, לא שלם כי מעולם לא הושלם, אך מכיל עולם ומלואו.
יש בו מניפסט חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה, המלחמה ככלי ליישוב סכסוכים, המלחמה ככלי להאדרת מלכים ורוזנים וקציני צבא בכירים וגנרלים כמובן, המלחמה ככלי במשחקי כבוד, המלחמה ההופכת חייהם של האנשים והנשים ה"פשוטים" והאלמונים על פיהם, ומשנה סדרי עולמם (בהנחה שיישארו בחיים בסופה).
"..ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת. אבל ודאי וּודאי שלא לפי אישיה הבכירים והעליונים – באלמונים שבה היא ממשיכה לחיות. .." (עמ' 73)
ועוד יש בו בספר ביקורת נוקבת על מעמדן של נשים בחברה והחוקים הפטריארכליים המטופשים ששררו ושוררים בחלקם עד ימינו, המכתיבים דרכי חיים, ומונעים, בעיקר מנשים, את היכולת לחיות את חייהן ללא שיפוט וללא הכתבה.
ויש גם ביקורת על החלוקה המעמדית.
וכמובן – יש סיפור. סיפור שלא נגמר, משום שצוויג מעולם לא השלים את כתיבתו. וחבל שכך, כי איך נדע? וטוב שכך, כי כך נוכל לבחור לעצמנו את המשך הסיפור ואת סופו, ורק יחסרו לנו שפתו הנפלאה ותאוריו החיים של צוויג.
קלריסה היתה בתו של קצין בכיר מאד בצבא האוסטרי, סטטיסטיקן שאסף נתונים ופיתח תאוריות ותורות לחימה על פיהן, והיה לה אח מבוגר ממנה מעט, ואם שמתה. אביה היה מרוחק ומופנם, כזה שאינו יודע להביע רגש כמעט כלל, ומנהל את חייו וחייהם של ילדיו, על פי מתודות מדויקות, שאין בהן מקום להפגנת רגשות כלשהי.
כשהתבגרה מעט נשלחה קלריסה לפנימיה לנערות, ובמופנמותה נבדלה מרובן. רק אחת מצאה דרכה אל ליבה, זו שהיתה חביבה על כולן, זו שמאחורי חיוכיה לכל העולם, נסיונותיה להתקרב, התחבאו רִיק ופחד וחרדה מפני דעת הקהל, מפני ההשארות לבד.
".. אני לא יכולה לשאת את זה שמישהו בז לי – אני מוכרחה שכולם יחבבו אותי, אחרת.. אחרת – אני מרגישה נטושה, נרדפת, ניצודה, מגורשת.. אני יודעת, זה טיפשי… אבל אני יכולה לחיות רק כשאוהבים אותי…" (עמ' 21)
אחר כך, משעזבה את הפנימייה ונמצא לה עיסוק מרתק ומעניין, כעוזרתו של רופא נפש אחד, ובעיסוק זה עשתה חייל. ואחר כך הרחיקה ומצאה אהבה, בדמותו של איש אחד, שדעותיו קרובות לשלה, ולאומיותו אחרת.
ואחר כך היתה מלחמה.
והמלחמה הפרידה אוהבים ואהובים ואוהבות ואהובות, והמלחמה הפרידה הורים ובנים, והמלחמה הפרידה עמים ושכנים. ואי אפשר היה שלא לקחת חלק, אי אפשר היה להיות נייטרלית, אי אפשר היה להתרחק ולהרחיק את מוראותיה של המלחמה, המלחמה מכריחה אותך לקחת צד, להיות חלק, ואם אהובך נמצא בצד השני, מן הסתם לא תראיהו לעולם.
או אולי כן?
ותצטרכי להתנדב, ולהיות פטריוטית, כי המעמד מחייב, כי את חלק מן העם, כי צריך, כי מלחמה.
ואף אחד לא יזכור שאת גם ובעיקר אשה, בת אדם.
".. אי אפשר להיות נייטרליים בכוח. לכל חלקת עדן יש סוף. יש רק אפשרות אחת ויחידה לשמור על עמדה שפויה ואנושית כלפי המלחמה: לראות אותה, ולא לתת ליצרנים של קריאות מלחמה, שבעצמם לא מתקרבים אף פעם לחזית לתאר לך אותה. כל דבר אחר הוא אשליה עצמית. עשיית שקר בנפשך, חלומות באספמיה.'" (עמ' 84)
ואחר כך? אחר כך הגיעו השנים 1921 – 1930, ואלה היו "השנים המתות" של קלריסה.
ואין אנו יודעות מה היה בהן.
ספר נפלא וקצר כל כך, ומעמיק כל כך. וכדאי מאד מאד.
קלריסה – שטפן צוויג. תרגום: טלי קונס. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 156 עמודים
Clarissa – Stefan Zweig