מירנדה היא ילדה ניו יורקית רגילה, בת לאם יחידנית, לומדת בבית הספר, וחוזרת כל יום עם סאל, שכן ובן לאם יחידנית אחרת. שתי האמהות חברות, שני הילדים חברים. טוב, בערך, לא לגמרי. סאל מתרחק קצת בזמן האחרון.

יום אחד כשמירנדה חזרה מבית הספר, מצאה את הבית פתוח. דבר לא נגנב אבל בזמן שאמה התרוצצה לבדוק שאכן לא נגנב דבר, ולהחליף מנעול, היא מוצאת פתק מוזר, ראשון בסדרת הפתקים המוזרים עוד יותר, שיגיעו בהמשך.

מ,

זה קשה. יותר קשה ממה שציפיתי, אפילו עם העזרה שלך. אבל התאמנתי וההכנות שלי מתקדמות יפה. אני מגיע להציל את החיים של החבר שלך אות החיים שלי.

אני מבקש שתי טובות:

הראשונה, את חייבת לכתוב לי מכתב.

השנייה, תזכרי בבקשה לציין את המקום של מפתח הבית שלך.

המסע קשה. אני לא אהיה עצמי כשאגיע אלייך.

(עמ' 67 – 68)

מירנדה גרה בשכונה לא כל כך טובה, והרחובות בה , יש בהם כל מיני טיפוסים מוזרים, וחלקם יכולים אפילו להיות מסוכנים. יש איש אחד מוזר, חסר בית שנמצא תמיד באזור הרחובות האלה, ולפעמים הוא עושה תנועות מוזרות. יש הבנים האלה שמסתובבים בחבורה, ולפעמים מתגרים בילדים אחרים, או מכים, או סתם מתנהגים בבריונות.

"אם אני פוחדת ממישהו ברחוב, אני פונה אליו (זה תמיד בחור) ואומרת, 'סליחה, אתה יודע אולי מה השעה?' זאת הדרך שלי להגיד לאיש, 'אני רואה בך ידיד, ואין שום צורך לפגוע בי או לקחת ממני דברים. חוץ מזה אין לי שעון, אז סביר להניח שלא שווה לשדוד אותי'." (עמ' 34)

ואז מגיעים עוד פתקים, ועליהם רמזים מטרימים לדברים שתיכף יקרו. כמו ההשתתפות העתידית של אמה של מירנדה באיזה חידון טלוויזיה, חידון שאם תזכה בו (בעשרים אלף דולר, הפרס הראשון) יוכלו מירנדה, ואמה, והחבר של האם להגשים כל מיני חלומות.

והרמזים האלה בפתקים, גורמים למירנדה להתחיל לכתוב, את מה שבסופו של דבר יהיה הספר הזה.

ספר חביב ונחמד ומרתק, למרות שנכתב לבני הנעורים, ומדבר בשפתם. ואף על פי כן, אינו מזלזל בקורא/ת כלל. ספר כאילו רגיל על אנשים רגילים, עם טוויסט מעניין בסופו.

וכדאי מאד לקראו, ולהעבירו מיד לבני הנעורים חובבי הספרים (העותק שלי תיכף עובר לנכדים).

ועוד אמירה שמצאתי ואהבתי:

"אמא אומרת שבינינו לבין שאר העולם חוצצת רעלה, כמו ההינומה שכלה עוטה ביום בחתונה שלה, אלא שהרעלה שלנו בלתי נראית. אנחנו מסתובבים מאושרים כשהרעלות האלה תלויות לנו על הפנים. העולם קצת מטושטש, ואנחנו אוהבים את המצב הזה.

אבל לפעמם הרעלות שלנו מוסטות לכמה דקות, כאילו רוח נושבת לנו על הפנים. וכשהרעלה מורמת, אנחנו יכולים לראות את העולם כפי שהוא באמת, אבל רק באותן שניות לפני שהרעלה חוזרת למקומה. אנחנו רואים את היופי, ואת האכזריות, ואת העצבות ואת האהבה. אבל לרוב אנחנו שמחים להמנע מכך. .." (עמ' 79 – 80)

כשתגיע אלַי – רבקה סטד. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת: מרגנית. זמורה ביתן. 208 עמודים

When You Reach Me – Rebecca Stead

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי