הכל התחיל בימים האחרונים של חודש ינואר השנה, עת עברתי על יד החנות בוק שוק ברמת אביב, חנות חביבה עלי במיוחד, משום שהצלחתי למצוא שם לא פעם ספרים-שאי-אפשר-למצוא-בשום-פנים-ואופן, ומשום שבעל החנות הוא איש מאד חביב ומאיר פנים, ובעיקר אוהב ספר מן הזן ההולך ונכחד.. והבטחתי לעצמי שבשום-פנים-ואופן אני לא קונה לי אף ספר, משום שיש לי בערך שלושים או ארבעים ספרים שטרם קראתי על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ועוד אי-אלה ספרים בפורמט דיגיטלי על הקינדל, ובאמת שאין שום צורך בעוד ספר.

אבל, אמרתי לעצמי, אעבור ואציץ, סתם כי יש לי קצת זמן להעביר, ומזמן לא הסתכלתי על החנות הזאת..

מחוץ לחנות יש דוכן קטן ובו ספרים ב- 10 שקלים בלבד, וכבר מרחוק ראיתי את הספר הזה, וידעתי מה הוא גם מבלי לקרוא את השדרה (הייתי רחוקה מכדי להצליח לקרוא), והבנתי שלמרות שהבטחתי לעצמי לא לקנות עוד ספר, ולמרות שבסיומו של הספר הקודם בסדרה – The Silkworm – תהיתי אם אשוב לקרוא עוד ספר בסדרה הזו, משום שרולינג, למרות כתיבתה המצוינת לגמרי, היא, איך לומר? "חופרת". כדי להאריך, כדי להעמיק, כדי לתת רקע… ואני? מה אני כבר רוצה? סיפור מתח טוב עם קליימקס טוב בסופו, "עת רשע יבוא על עונש", שהוא התרגום של Confutatis Maledictis (כאן מתוך הסרט הנפלא "אמדאוס"). אבל לא אצל רולינג. היא צריכה להוסיף רקע ומניעים, קצת פרטים ביוגרפיים, ועוד קצת, הן של הגיבורים והגיבורות, הן של גיבורי המשנה. "חופרת".

אבל איזו חפירה מרהיבה!. איזה סיפור מרתק.

רוצח סדרתי מאיים על שלוותה של לונדון (והסביבה). רוצח, שנעיצת הסכין בגופה של אשה ממלאת את גופו ברגשה מטורפת, שמכור לאדרנלין שמעורר בו מעשה הרצח.

“… They belonged to you once you had killed them; it was a possession way beyond sex. Even to know how they looked at the moment of death was an intimacy way past anything two living bodies could experience.” (pp 1)

לבד מההתרגשות הרבה שמעורר בו כל מעשה רצח, יש לו לרוצח, טינה עמוקה כלפי קורמורן סטרייק, הבלש הפרטי הלונדוני, זה שאיבד את רגלו במלחמה באפגניסטן ועוטר באחד מעיטורי המלחמה. סטרייק בנו הבלתי חוקי של אחד מכוכבי הרוק הידועים ביותר. סטרייק שפתח סוכנות בילוש בלונדון ומעסיק את רובין היפה כמזכירתו, שתהילתו נודעה למרחקים אחרי שפיענח שני מקרי רצח מפורסמים, במקום בו כשלה המשטרה. טינה עמוקה עמוקה יש לו לרוצח כלפי סטרייק, ויש לו תוכנית מדוקדקת כיצד לפגוע בו, ולהביא לחורבן הקריירה שלו, עד שיִוָותר חסר כל, ואולי אף יואשם ברצח אחד או יותר. נקמה מתוקה ביותר.

“…God, it would feel good, after he’d done The Secregary, to watch Strike and his fucking business sinking out of sight under the mudslide of the publicity, police and press crawling all over him, tainted by association, unable to protect his staff, suspected of her death, utterly ruind…” (pp 288)

רובין, מזכירתו של סטרייק, עומדת להנשא למת'יו. מת'יו שאינו מעריך ביותר את עבודתה, או את השכר שהיא מקבלת, שהיה מעדיף שתעבוד במקצוע מכניס יותר, עם שעות מסודרות יותר, ועם פחות קרבה (כך על-פי דעתו) בינה לבין הבוס שלה. רובין זו, במסגרת ההכנות לחתונה, ומאחר שאינה נמצאת בבית בשעות "הגיוניות" מקבלת במשרד כל מיני פריטים שהזמינה לקראת החתונה. על-כן כלל לא התפלאה ששליח מסר לה חבילה ששמה רשום עליה, בכניסה למשרד. היא בדיוק צפתה למצלמות חד-פעמיות לחתונה (כאלה שמחלקים לאורחים כדי שינציחו, כל אחד מהזווית שלו, את החתונה. כן, יש דבר כזה). לגודל הזוועה, כאשר היא פותחת את החבילה, במשרד, צונחת ממנה רגל כרותה.

לקציני המשטרה המוזעקים למשרד מספר סטרייק כי יש לו ארבעה חשודים אפשריים; האחד – פושע מורשע שפעם כרת איבר של מישהו ושלח אותו למישהו אחר. וקל מאד לבדוק היכן נמצא האיש, האם כבר שוחרר, ואם אכן כן, מה מעשיו.

אבל ישנם עוד שלושה חשודים, כאלה שסטרייק הכיר באופן אישי, כאלה החשים טינה עזה לסטרייק, כל אחד וסיבותיו עמו. כאלה שממצאים מן הרצח מצביעים על כך שכל אחד מהם מכיר את סטרייק מקרוב מאד, ויודע עליו פרטים כמעט אינטימיים. האחד – האיש שנישא לאמו של סטרייק, והוא צעיר ממנה בלא מעט שנים ומבוגר מסטרייק בחמש שנים בלבד, ענין המעורר טינה על פניו מלכתחילה, ואם נוסיף לכך את נתעבותו של "האב החורג", ואת העובדה שאמו של סטרייק מצאה את מותה עת חיה עמו, הרי שאין שם חיבה כלל.

את שני החשודים הנוספים הכיר סטרייק בצבא; האחד הואשם על ידו בתקיפה מינית של בתו החורגת, והשני בהתעללות פיזית קשה באשתו. שניהם שוחררו מן הצבא והצליחו איכשהו לחמוק מאישומים פליליים מחמירים. שניהם נעלמו.

לכל השלושה,  כאמור, סיבות משלהם לתעב את סטרייק ולרצות באובדנו, ואם אפשר עם כאב והשפלה ככל שניתן. שליחת הרגל הקטועה למשרדו, של מי שבהכרח כבר מת/ה, היא אות ראשון לתחילת ההדרדרות בעסקים. אף אחד לא רוצה לשכור את שרותיו של בלש פרטי ששמו ותמונתו מרוחים על פני כל העיתונים, ושמשרדו מוקף עיתונאים הממתינים, אולי השליח על האופנוע יגיע שוב למסור איזו חבילה אחרת עם איבר כרות נוסף.

ומכאן מתחיל הסיפור להתגלגל, כאשר המספרת היודעת כל עוקבת במקביל אחר שלושה סיפורים עיקריים; סיפורו של הרוצח, שאין אנו יודעים מיהו, ובכל פעם שנדמה לנו שאנו מנחשים באה המציאות (או חקירת המשטרה המאמתת אליבי זה או אחר) וסותרת את הידיעה הברורה שליוותה אותנו.

הסיפור השני הוא סיפורו של סטרייק, תוך היזכרות בעברו, בימיו כנער עם אם "בוהמיינית" ואב חורג המבוגר ממנו אך במעט, אותו הוא מאשים במותה של האם, וכן בהסטוריה המשותפת שלו עם שני החשודים (בעיניו) הנוספים, ומשום שאינו מאמין כי המשטרה תרכז מספיק מאמצים במעקב אחר כל אחד מן השלושה, ומשום שאין לו כרגע יותר מדי עבודה (לקוחות, כזכור, בורחים ממנו, וחדשים לא באים), הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו למעקב אחר שלושת החשודים, מתוך תקווה כי אחד מהם יתגלה כרוצח.

כדי "לחלק" את העומס, מעסיק סטרייק את רובין, מזכירתו, במעקב אחר החשודים, או במעקבים ה"קטנים" במסגרת העבודה המשולמת (עדיין). והיא הסיפור השלישי, אחריו עוקבת המספרת. נראה כי סטרייק הולך ומוסיף עוד ועוד סמכויות לעבודתה של רובין, וכי היא כמעט שותפה, אלא שבטחונה העצמי הלא גבוה במיוחד, ובמהלך הספר נתוודע אף להסטוריה הפרטית של רובין, ולסיבות לחוסר בטחונה הרב, ולמצבה כיום, מערער בכל פעם את הרגשתה כי הנה הנה היא הופכת לבלשית בעצמה.

“It could not have been clearer: he wanted her out of the way. Something had changed while she had been out of office. Perhaps Strike was remembering that, after all, she had not been trained by the military police, had never see dimemebered limbs before a leg was delivered to their door, that she was not, in short, the kind of partner who was of use to him in this extremity.” (pp 299)

חוץ מן ה"חפירות" ההסטוריה הפרטית של כל אחד מן הגיבורים וגיבורי המשנה, מוסיפה רולינג אף לא מעט מאמונותיה בהן היא דוגלת, גם אם אין היא "מנפנפת" בהן לפני הקורא/ת בפמפלטים מנוסחים, שהם מחוץ להקשר הסיפור.

“… So many of the men handing over cash for sex needed to believe that the women’s enthusiasm was real, that they took their time for pleasure, that they were really laughing at punters’ joes, genuinely enjoying the body-to-body massges and the hand jobs. …” (pp 304)

“Times had changed. It wasn’t how it had been in the old days. Hookers didn’t need to walk the streets any more, not with mobile phones and the internet. Buying yourself a woman was as easy as dialing up a takeaway nowadays…” (pp 310)

ולעתים מתיחסת בחיבה מלוגלגת מעט למנהגי החתונה הכה מדוייקים ומוקפדים:

“… This, he thought, was how women roped you in. They added you to lists and forced you to confirm and commit. They impressed upon you that if you didn’t show up a plate of hot food would go begging, a gold-backed chair would remain unoccupied, a cardboard place name would sit shamefully upon a table, announcing your rudeness to the world. …” (pp 347-348)

אבל אחרי כל אלה, ולמרות אורכו של הספר, הרי שהוא נגמע במנות גדולות ובחוסר סבלנות לחיים עצמם, שהפריעו לקריאה הרצופה כל כך של הספר.

ספר מתח ראוי בהחלט.

ועכשיו אחכה לרביעי.

Career of Evil – Robert Galbraith (J.K. Rowling). Sphere Publishing  (494 עמודים)

ועוד משהו – הנאה גדולה יותר משלי תהא למי שבקיא במוזיקה הפופולרית באנגליה במחצית השניה של המאה העשרים.

וגם – מלון מצוין (כך נראה) שמצאתי לי בין דפי הספר, לפעם הבאה שאבקר בלונדון, Hazlitt’s Hotel

לרכישה (בפורמט רגיל ולקינדל – באמזון)