כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה
דוח נטישה (זמנית לפחות)
כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.
ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.
וכאן זה בלט במיוחד.
לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.
אולי אשוב אליו, אולי לא.
איני יודעת.
בינתיים.
כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום: ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.
Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina
לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)
חבל. נסי שוב.
הספר של מולינה שהזכיר לי את לזרוס של אלכסנדר המון. איך בעצם כותבים על מה שלא יודעים.על הואקום של תחילת הכתיבה. איך ממלאים פערים ומתי ואיך הפערים הופכים לסיפור עצמו. שזה בעצם קסם הענין במעשה הכתיבה.
כשאסיים את הספר – אני עדיין במחצית ומרותקת- אקרא שוב את חורף בליסבון שלו.