סודות, כנרמז בשמו של הספר, הם הציר סביבו סובב הספר הזה. סודות שיתגלו, סודות שיישמרו, סודות שיתגלו לקוראות ולקוראים בלבד, סודות שיתגלו לגיבורות הספר בתחילתו, או במהלכו, סודות שישנו את חייהן, או שיביאו אותן להשלמה עם אותם חיים. סודות.

ססיליה פיצפטריק, גיבורת הסיפור האחד, נשואה באושר מסוים לג'ון-פול, אם לשלוש בנות יפות ומוצלחות, ככל שניתן לשפוט בגיל הזה, מנהלת בית למופת, "מתקתקת" סדר יום קפדני, סוכנת של כלי טאפרוור, פעילה בוועד ההורים המקומי. סופרוומן מסוג מסוים, הסוג הפרוורי.

שלוש בנות, תלמידות בית ספר, הקטנה רק בת שש, הגדולה מתחילה למשוך מבטי גברים ברחוב.

"הנה זה מתחיל, חשבה ססיליה בעצב. לו רק היה ביכולתה להעניק לאיזבל מגן מפלסטיק, כמו זה שכוחות משטרה שממונים על פינוי הפגנות משתמשים בו, כדי להגן עליה מפני תשומת לב זכרית: התחושה הזאת בכל פעם שאת מהלכת לאורך הרחוב, הצעקות המבזות שנשמעות ממכוניות, המבטים הסורקים כבדרך אגב. .." (עמ' 85)

בערב אחד, כשעלתה לעליית הגג לחפש אחר משהו, הפילה בשוגג קופסת נעליים ובה מסמכים כלשהם של ג'ון-פול, ובין המסמכים מעטפה, ישנה מעט, עליה כתוב:

"לאשתי, ססיליה פיצפטריק

 יש לפתוח רק במקרה של מותי" (עמ' 24).

והרי ג'ון-פול חי לגמרי, רק נמצא בנסיעת עסקים; לפתוח, או לא? ומה יש בה במעטפה הזו? איזה סוד?

טס גדלה יחד עם פליסיטי, שתיהן בנות לאחיות תאומות. תמיד יחד. לא דומות האחת לשניה, אבל תמיד יחד. טס נישאה לויל, הם חיים במלבורן, ומנהלים, יחד עם פליסיטי (תמיד יחד), סוכנות לפרסום. יש להם בן אחד, בן שש. ובערב אחד, לאחר שסעדו יחד והשכיבו את הילד לישון, בישרו לה, פליסיטי וויל, כי הם מאוהבים האחד בשניה ולהיפך. הם לא התכוונו, הם מאד מצטערים, הם לא רוצים לפגוע, הם אוהבים אותה מאד.

אבל הם מאוהבים. לא, הם לא יודעים איך ומה ולא תכננו איך להמשיך הלאה, והלא היא המעשית מבין שלושתם.

"יכול להיות ששניהם לוקים בסוג של היעדר שפיות זמני? אחרי הכל, זו טענת הגנה טובה במקרים של רצח, אז למה לא לזוגות נשואים? נישואים היו סוג של היעדר שפיות. האהבה מרחפת דרך קבע על ספה של עוגמת נפש." (עמ' 397)

מאחר שאמה בדיוק שברה את רגלה, מיהרה טס לעיירה הקטנה, הסמוכה במידת מה לסידני, העיירה בה מתגוררת ססיליה פיצפטריק, העיירה בה גדלו טס ופליסיטי. לקחה עמה את בנה הקטן. כדי לתת להם לשני האנשים שכך פגעו בה, מרחב להחליט לאן דרכם. לתת לעצמה מרחב לנוח מן הפגיעה.

לרייצ'ל, מזכירת בית הספר המקומי, יש בן, רוב, ולו אשה, לורן, ויש להם ילד קטן, ג'ייקוב, והוא האור שבחייה של רייצ'ל, משוש חייה. פעם היתה לה גם בת – ג'ני, שנרצחה בהיותה בת שבע-עשרה. הרוצח לא נתפס מעולם, והכאב על מותה, כמו גם העניין הלא סגור של זהות הרוצח, מרדפים את חייה.

רייצ'ל בטוחה שהיא יודעת מי רצח את בתה, אלא שמעולם לא נמצאו לכך ראיות יתמכו.

ומאחר שמדובר בעיירה לא גדולה, שלושת הנשים הללו תפגשנה, בדרך כלל סביב בית הספר אבל לא רק, וסודות יתגלו לאט לאט. קרבה וסוג של אחווה נשית תיווצר בין הנשים הללו, אחווה שמאפשרת התמודדות עם הסודות, עם הכאבים.

מתישהו יוּתרוּ חלק מן התעלומות.

ויש סודות שיתגלו רק לקוראות ולקוראים, דרך המספרת היודעת-כל, כאלה שלוּ היו ידועים לגיבוריה ובעיקר לגיבורותיה, אולי היו חיים מתנהלים בדרך אחרת.

"איזו אומללות. פנדורה המסכנה. זאוס שולח אותה להינשא לאפימתאוס – איש לא מבריק במיוחד שמעולם לא פגשה – ובידה צנצנת מסתורית מכוסה היטב. אף אחד לא אומר לפנדורה דבר על הצנצנת. אף אחד לא אומר לה לא לפתוח אותה. היא פותחת אותה, ברור מאליו, הרי מה ציפיתם שתעשה? איך היא אמורה לדעת שכל תחלואי העולם הנוראיים האלה יצאו ממנה בלחישה ויטילו מגפות על האנושות עד קץ כל הדורות, ושהדבר היחיד שיוותר בצנצנת הוא התקווה? למה לא הודבקה עליה תווית אזהרה? ואחרי זה כולם, כאילו, "אוי, פנדורה, למה לא התאפקת? אמרו לך לא לפתוח את התיבה, חטטנית אחת, אישה טיפוסית בעלת סקרנות לא מסופקת, עכשיו תראי למה גרמת." וכל זה למרות שקודם כול זאת היתה צנצנת ולא תיבה, ושנית, כמה פעמים אפשר לחזור ולומר, אף אחד לא אמר לה לא לפתוח אותה!" (פרולוג. עמ' 9)

(גירסתה של הסופרת, המותאמת לסיפור שכתבה).

נקרא בשטף, מהפך דפים, מרנין בדרכו.

מומלץ.

סודו של הבעל – ליאן מוריארטי. תרגום: תמרה אבנר. הוצאת: כנרת זמורת ביתן. 413 עמודים.

The Husband’s Secret – Liane Moriarty

 לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל!)