רעש אדמה בעוצמה 7.6 הכה בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בואו ננסה לדמיין לעצמנו את התרחיש הזה, האפוקליפטי אך אפשרי לגמרי. רעש אדמה נוראי, כזה שכשאנחנו שומעות (ושומעים) על שכזה במדינות אחרות, רחוקות או קרובות, אנחנו מצקצקים בלשוננו בצער, ומשלחים משלחת חילוץ והצלה, ומקווים לטוב. אבל עכשיו זה כאן. אצלנו. רעש אדמה בעוצמה חזקה. בניינים נופלים, החשמל נפסק, קוי תקשורת קורסים, צינורות מים מתפוצצים, קווי ביוב עולים על גדותיהם.

וכאילו האזור לא נפיץ גם ככה, עכשיו נוספו לו כל הרעות החולות המתלוות לרעידת אדמה.

"הורוביץ: העליונות הטקטית של ישראל היא טכנולוגית, והרעידה פגעה בה קשות. ההרס יגרום ייאוש ואי-שקט. ואלה יתפתחו – בין שאורגנית ובין שבמכוון – לאלימות. אם זה עוד לא מתרחש, בקרוב נראה המונים מציפים את הגבולות בניסיון לחדור לישראל – מהגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, סוריה. ..

זיגל: למה שהם יגיעו לישראל…?

הורוביץ: כי לאויבת המרה הזאת יש שירותים רפואיים מהמעלה הראשונה. לאויבת המרה הזאת יש אוכל ומים. וישראל תצטרך לקבל החלטה: אם להכניס אותם או לא. הַכנסתם תחייב חלוקת משאבים מוגבלים ויקרים מפז. כדי שאחרים יחיו, ישראלים יצטרכו  למות. אבל אם לא נכניס אותם, נצטרך להתמודד עם ירי. ומובן שגם השכנות של ישראל יצטרכו לקבל החלטה: אם לטפל באזרחים שלהן או לנצל את העובדה שישראל הפכה פגיעה פתאום. .." (עמ' 301)

המרחב האווירי נסגר, לפחות חלקית, אין יוצא ואין בא. משלחות סיוע צריכות לקבל אישורים מאישורים שונים ממדינות שונות שאין ביניהן כל קשר ידידותי או כאילו ידידותי.

מדינאים ממדינות שונות מוצאים ערוצים חדשים לביטוי דרישותיהם.

פנאטים מכל הצדדים הלוחמים במזרח התיכון מוצאים כר חדש לדרישות ופעולות (סיפוח אל-אקצה, הצתת אל-אקצה, צעדת קדושים מוסלמים אל ישראל, תיאוריות קונספירציה חדשות לבקרים).

דרישות הגיוניות לגמרי והזויות לחלוטין מושמעות באותה מידת רצינות.

"ברומא האפיפיור מכריז: "הוותיקן יממן את שיפוץ כנסיית הקבר ויפקח עליו."

תגובת סינוד הכנסייה היוונית-אורתודוקסית: "הוותיקן לא יעשה את זה."

תגובת הקתולים מהכנסייה הארמנית: "אסור לגעת בהריסות." " (עמ' 324)

"המועצה לזכויות האדם של האו"ם מעבירה החלטת גינוי נגד "המשבר החמור שיצרה הנסיגה החד-צדדית הפתאומית והמוחלטת של ישראל מהשטחים הכבושים. אף חבֵרה במועצה אינה נמנעת. .." (עמ' 327)

"שעתיים קודם לכן, .. קיצונים ישראלים נכנסו לכיפת הסלע והציתו אותה. לטענת ישראל, הלהבות כמעט שלא גרמו נזק, אבל הניסיון גרם מעל ומעבר. הטלוויזיה.. הראתה תמונות של זעם: גברים – תמיד גברים – מנופפים באגרופים לעבר השמים, יורים נהרות קטועים של כדורים לשמים, מנסים להרוג את השמים. .." (עמ' 479)

כן. אם רק רגע נעצום את העיניים ונדמיין איזו קטסטרופה שאינה מעשה ידי אדם, אלא איתני הטבע שמחליטים להשתולל. "כח עליון" כמו שאוהבים לקרוא לזה בחברות הביטוח.

ומדינת ישראל, שהיא הבית שלנו, נהפכת על פיה, ועכשיו זה קרב ההישרדות. להיות או לחדול.

להתכנס בגבולות בני הגנה, להתבצר או לפתוח את השערים לכל הבאים בהם. כי המגיפות והמוות הבאים יחד עם רעידת האדמה, אינם מכירים בגבולות מעשה ידי אדם.

וכל זה הוא רק הרקע לסיפור העיקרי – התפרקותה של המשפחה, משפחתם של ג'וליה וג'ייקוב, זוג יהודים בוושינגטון די.סי. שיש להם שלושה בנים – סאם, מקס ובנג'י – וכלב מזדקן מאד, נוטה למות, בעצם – ארגוס. סאם תיכף בר-מצווה, וצריך להתכונן למסיבה ולטקס. אפילו אחד מבני הדודים מישראל מגיע, יחד עם בנו, כדי לחגוג.

אבל המשפחה מתפרקת. שבר בלתי ניתן לאיחוי. וצריך להחליט מתי ואם ואיך.

ישנו הסבא הזקן, סבו של ג'ייקוב – אייזיק, ניצול שואה שהתחיל מחדש.

"מומחים גרמנים לגידול צמחים גזמו את אילן היוחסין של אייזיק עד לבסיסו שבאדמת גליציה. אבל עם קצת מזל ואינטואיציה ובלי שום עזרה מלמעלה הוא נטע מחדש את שורשיו במדרכות וושינגטון די-סי וזכה לראות אותם צומחים שוב. .." (עמ' 11 – 12)

אייזיק כבר לא לגמרי מתפקד, אך מסרב לעבור לדיור מוגן. ונצחונו על הגרמנים הוא בר המצווה של סאם, שעתיד לחול בזמן הקרוב.

ואיך יספרו לו על המשבר הזה, בחיי הנישואין.

איך יספרו לילדים.

ולתוך ההכנות לחגיגת בר-המצווה, לתוך המשבר המתהווה והולך בחיי הנישואין, פולשת המציאות; הבית הזה, שכל יהודי מרגיש שייך אליו בדרך זו או אחרת, הבית הזה מתמוטט. וכבר אי אפשר להתעלם, כי כל תחנות הטלוויזיה משדרות, וכל מנהיגי העולם מצהירים.

אבל הבית הפרטי מתמוטט גם כן.

"אני מבינה שהמזרח התיכון מתמוטט ושכל העולם יישאב לתוך המערבולת, אבל למען האמת, זה יותר חשוב כרגע." (עמ' 361)

ראש ממשלת ישראל פונה בנאום נרגש לכל יהודי העולם, קורא להם לבוא להגן על הבית, מארגן רכבת אווירית של מטוסים שתביא את כל היהודים החפצים בכך, בגילאים 16 עד 50, להגן על הבית הממשי של כל יהודי.

כמה באמת יבואו?

כמה יגיעו?

עד כמה היהודים האמריקאים, שכל כך ששים להתערב ולנסות להשפיע ביום-יום, הן על הפוליטיקה הישראלית והן על הפוליטיקה האמריקאית ביחס לישראל, עד כמה יהיו באמת מוכנים לבוא ולקחת חלק בהגנה אמיתית על המדינה היהודית.

"'אותנו? הילדים שלך ישנים על מזרן אורגני. הבן שלינמצא בתוך זה," הוא אמר ושוב הצביע על הטלוויזיה. "אני נותן יותר מחצי מכל מה שיש לי, ואתה נותן אחוז אחד גג. תן יותר או שתדבר פחות. אבל מספיק עם הדיבור בלשון רבים." " (עמ' 454)

וכך, בדרכו הייחודית טווה ספרן פויר את הקשרים שבין הבית הפרטי (גם שלו, כנראה, שכן בתקופה הזו התפרקו גם נישואיו) לבין הבית המוצהר של כל היהודים.

ספרן פויר הוא סופר בחסד, והספר הזה אכן מקורי, ומאתגר ומרתק. ניתן היה, לטעמי, כמובן, לקצץ חלק מן הספר, מן הדיאלוגים המתחכמים/מתוחכמים (אנשים באמת מדברים ככה ביניהם?), והמונולוגים.

ההקבלה שהוא עושה בין התמוטטות הבית הפרטי לבית הקולקטיבי מרהיבה.

אם רק היה העורך מתעקש קצת יותר, כי אז היה זה ספר מצוין לגמרי.

את ספרן פויר הכרתי בשני ספריו הקודמים "הכול מואר" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד". את שניהם אהבתי מאד, אם כי התרעמתי לא מעט על התרגום הבלתי מוצלח בעליל. וטוב עשתה ההוצאה שהפקידה את תרגום הספר הזה בידי מתרגמת מוצלחת בהרבה (אם כי חסרו לי מעט הערות שוליים לגבי מנהגים כל-אמריקאיים, שכאן אינם נהוגים כלל).

ועוד משהו, שכולנו, נדמה לי, נמצא עצמנו בו:

"תארו לעצמכם שאתם מגיעים לחיים שלאחר המוות ולא יודעים אם אתם בגן עדן או בגיהנום.

'סליחה,' אתם שואלים מלאך חולף, 'איפה אני?'

..

אתם מביטים סביבכם. סימנים רבים מעידים על כך שזה גן עדן. סימנים רבים מעידים על כך שזהו הגיהנום. זוהי איקאה." (עמ' 629)

הנני – ג'ונתן ספרן פויר. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 653 עמודים

Here I Am – Jonathan Safran Foer

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)