את צבעוני ארבע אין לבקר מבעד לפריזמה ספרותית; צבעוני ארבע הוא קודם כל פרק מכונן בחייו הפרטיים של המחבר, אבל גם פרק בחיינו שלנו.

 אי שם, במלחמה ההיא שאז לא נקראה מלחמה, ורק אחרי זמן ניתן לה שמה – מלחמת ההתשה – נפל מטוס הקרב של גיורא רום בתוך שטח מצרים. הטייס צנח ונאסף לבית החולים ולכלא – לחקירות, לצינוק וחוזר חלילה.

 הספר הוא סיפורו של הפחד והכאב ובעיקר חוסר התקוה כשהלא נודע נוכח כל הזמן; הלא נודע מה יהיה מחר, או בעוד שעה, אובדן העצמיות, ושוב הפחד, החרדה – והיכולת להודות בכל אלה. השבי שמלווה גם שנים אחרי, גם כשהחיים נמשכים כאילו כלום לא קרה.

 אבל קרה! גם אם מדחיקים.

 ועוד בספר – הידיעה שהמדינה ששלחה גם תחזיר (מין שביב תקווה שכזה, שפעם היה ברור ומובן מאליו), החובה הברורה לעשות ולקחת חלק בעשייה אם צריך,  היות החלק מן הקולקטיב שהוא המדינה – ציונות בלי מרכאות..

אולי כי פעם לא צריך היה מרכאות.

 הספר מומלץ כמסמך המציג תקופה מסוימת בעברנו, צורת חשיבה מסוימת שכיום כבר לא ממש מוצאים; למרות שהמחבר אינו סופר – הרי שכתיבתו קולחת ומרתקת.

 וגם גילוי נאות: את סיפורו של גיורא רום שמעתי פעם, עת נכחתי בכנס של בני מחזורו מבית הספר, סיפור מן הצד של החברים הדואגים דוקא, ולא מצידו, כך שהקריאה בספר השלימה במידה מסוימת סיפור שכבר שמעתי פעם.

צבעוני ארבע – גיורא רום. הוצאת ידיעות ספרים (187 עמודים)

(פורסם ב- 11.9.2008 בפורום הספרים של YNET)