סטוקר – לארס קפלר
דו"ח נטישה
ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה.
"סטוקר" אינו ספר כזה.
נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, ברור כבר לחוקרי המשטרה כי בזמן הקרוב יקבלו הודעה על מציאת גופה נוספת. למרות זאת, הם מנסים בחמש הדקות הללו, שבין קבלת הסרטון לרצח עצמו, לזהות היכן יתבצע הרצח. מובן שזה בלתי אפשרי.
ואלה גיבורי הספר – מרגו סילברמן, העומדת בראש החקירה מטעם המשטרה, נמצאת בחודשי הריון מתקדמים.
אדם, העוזר שלה, שיש לו אמונות מוצקות מאד בקשר לחקירה, וקשה להזיז אותו מהן, גם כשמתקבלות עובדות הסותרות את דעותיו.
אריק מריה ברק – פסיכולוג, המסייע למשטרה, ומתברר שבעבר הסתיר איזו עובדה לגבי רצח דומה.
יוּנה לינה – חוקר המשטרה המיתולוגי שכולם הניחו שכבר מת (כנראה בספרים הקודמים בסדרה, שלא קראתי), ופתאום שב מן המתים, במצב גופני ירוד למדי, שלא מפריע לו להלחם בפושע פסיכופת, ואף לרוץ מעט (ולהתמוטט בהמשך).
כל הגיבורים הללו, ועוד, לא ממש קרמו עור וגידים לעיני, ונשארו שטוחים למדי, בכל אופן, ככל שקראתי.
לא הצלחתי למצוא עניין או מתח, הדפים לא התהפכו מעצמם, הספר לא קרא לי לחזור אליו מכל מקום בו הייתי.
ויתרתי.
חבר שאל אותי לא כל כך מזמן, איך אני יכולה לכתוב סקירה על ספר שלא גמרתי לקרוא? אז הנה – הגעתי עד עמוד 292, קרוב למחצית הספר, ועדיין לא מצאתי שום סיבה להמשיך לקרוא בו. ממש לא מעניין אותי מה יקרה בין הפסיכולוג למורתו לפסנתר, בין אדם לאשתו, ואפילו לא מיהו הרוצח, ומה יהיה הרצח הבא.
לשיקולכם.
סטוקר – לארס קפלר. תרגום (מאנגלית): אורית הראל. הוצאת: מודן. 632 עמודים.
Stalker – Lars Kepler
הבעיה של הספר, כמון של ספרים שוודיים רבים אחרים, היא כעודף המלל: מובאים בספר תיאורים רבים שהם מיותרים ורק מכבידים על הקורא ומוסיפים לו נפח מיותר. האם השוודים אוהבים זאת?
היתרונות של הספר: הוא מעניין ונקרא בקלות, הסופר מתמצא בחומר שהוא כותב עליו (היפנוזה, בעיות פסיכיאטריות, נגינה בפסנתר, הליכי העבודה של מכונת החוק השוודית). העלילה של הספר מעניינת וכתובה היטב (אם מתעלמים מעודף המלל) והפיתרון מגובש היטב ולא משאיר קצוות בלתי מוסברים.
ספר מדהים, מותח ובלתי צפוי. צריך ואף חובה להגיע לסוף הספר על מנת להתחבר באופן מלא לסגנון הכתיבה ולאורכו של הספר. התיאורים מבריקים והירידה לפרטים הקטנים מעוררת השררה. מעט ארוך מדי אבל מניח שהדבר עולה בקנה אחד עם התרבות הספרותית הנהוגה בארץ מוצאו של המחבר. אנו הישראלים בעלי "דם חם" – רוצים הכל כאן ועכשיו. הספר קצת נמרח אבל כשמגיעים לסוף זה שווה את המאמץ.