".. ועכשיו נעמי קוראת לי 'אבא' באמצע הלילה.'

'ומה אתה עושה?'

'לא יודע. מביא לה מים, מכסה אותה. מוזר, גם אני הייתי פעם ילד.'

'כן.'

'ומי בדיוק בא אלי באמצע הלילה?' (*)

הלינה המשותפת החלה מתוך אילוץ, המבנים שהוקמו בקיבוצים ניתנו קודם כל לילדים (ההורים התגוררו במבנים ארעיים, ורק לאחר מכן התפתחה האידאולוגיה, ונצמדו רעיונות חינוכיים אלה או אחרים, על חשיבות החינוך המשותף, ועל כך שהילדים אינם של הוריהם אלא של הקיבוץ, ושההורים אינם בהכרח המחנכים הכי טובים לילדיהם, על כן יוקצו להם, לילדים, אנשי חינוך שיוכשרו במיוחד.

וכך גדלו רבים מאתנו. היינו בבתי ילדים, טופלנו על ידי מטפלות שהוכשרו במיוחד. בכל יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, הלכנו, כל אחד ואחת, לחדר ההורים (כי להורים היה רק חדר, לא דירה, ובעצם לא באמת היה שם מקום לילדים). בשעה שבע או שמונה, חזרנו ל"השכבה" בבית הילדים, ארבעה ילדים בחדר, ואחרי סיפור-של-לפני-השינה נשארנו רק הילדים. ארבעה בחדר.

בכל שעה היתה השומרת עוברת, בכל בתי הילדים, ובודקת שהכל כשורה. אם איזה ילד היה בוכה באמצע הלילה, או מרגיש שהוא צריך מישהו עכשיו, היה מפנה את מבטו וקולו אל ה"רמטון" (מין מערכת תקשורת משוכללת שאיפשרה לשומרת לשמוע מה קורה בכל בית ילדים) ולקרוא לה – "שומרת, שומרת" – עד שהיתה מגיעה.

ואפשר היה להרגיש מאד לבד, ואפשר היה מאד להתגעגע להורים.

אז מה? זה מה שהכרנו. זה מה שידענו. כלל לא עלה על דעתנו שיש אופציה אחרת.

היום, ממרחק של שנים אני מגדירה את השנים האלה כ"בית יתומים"; גדלנו בבית יתומים. לא היתה שם שום כוונה רעה, לא היה שום רצון לפגוע. היו כוונות טובות לגמרי. אבל אנחנו גדלנו עם "שריטה" בנפש, עם אי ידיעה ואי הכרה של מהו תא משפחתי, עם ריחוק, עם יכולות גבוהות לשרוד.

כי לא ידענו אחרת.

רבים מאיתנו עזבו, את חלקנו הקיבוץ לא עזב מעולם.

מור אופק בא חשבון עם פירותיה הבאושים ביותר של הלינה המשותפת, אלה שלא היו בכל קיבוץ, אולי רק במעטים, אולי ביותר. אף פעם לא נדע כי לא באמת דיברו ולא "כיבסו את הכביסה המלוכלכת" מחוץ לקהילה. אז אנחנו לא באמת יודעים בכמה קיבוצים ילדות וילדים (וגם נערות ונערים) הותקפו על ידי מבוגרים, ורק בשנים האחרונות, מדי פעם עולה סיפור זה או אחר.

"דור המייסדים שהקים ובנה את הקיבוץ נשאר מאחור. המטבח וחדר האוכל, המכבסה, מחסן הבגדים והעבודה בנוי שפעם היוו את הדבק של הקיבוץ, איבדו את תכלית קיומם והפכו לעיי חורבות, מטאפוריים או ממשיים. חדר האוכל כבר עבר הפרטה, וחברי הקיבוץ הבינו איך להפעיל בעצמם מכונות כביסה שכן, כמה עוד אפשר לערבב את השתן של הוותיקים, ששוב אינם שולטים בסוגרים, עם המגבות של כולם. ואילו הדשאים, סמל הרווחה והפאר של הקיבוצים, הפכו עתה למטרד ונרמסו תחת גלגלי המכוניות שבעליהן ביקשו להחנותן בסמוך לבתיהם. .." (*)

קיבוץ מעלה הגרדום (אין כזה, אל תחפשו במפה) נמצא רגע לפני ההפרטה שאמורה לגאול את הקיבוץ מן החובות בהם הוא שקוע, כאשר ימכרו את הנכסים שניתן למכור, כאשר חברים וחברות יתחילו לקבל תמורה ישירה עבור עבודתם, ויצטרכו לעבוד, אחרת התקציב יצטמק פלאים.

אריק בן-חורין, בן משק שחזר אחרי שעזב, ועובד בעבודת כפיים  במפעל המקומי, לא באמת מוצא את מקומו. אחיו עזב גם הוא ולא חוזר, אפילו לא בא לבקר. מרבית בני גילו לא נמצאים בקיבוץ, ומתחת לפני השטח מבעבעת לבה רותחת של סודות שהוסתרו במשך שנים, שנקברו בוועדות, והפרוטוקולים בארכיון.

שיחה עם אחד מחברי ילדותו (לא באמת חבר, אבל הם חולקים תחביב משותף – כדורגל, והם היו פעם יחד בחדר בבית הילדים), מציפה את האימה שהיתה נחלתם של מרבית הילדים פעם, לפני כך וכך שנים, בתקופת הלינה המשותפת. הילדים שנפלו קורבן לאונס על ידי אחד מחברי הקיבוץ.

"…הם ידעו ושתקו. העיקר לשמור על השם הנקי של המקום… " (*)

הוועדות ש"חקרו", קברו את ממצאיהן בארכיונים. העיקר שלא ידעו.

גם סיפורים אחרים לא באמת נבדקו ונחקרו, שלא לדבר על טופלו. אופק בא חשבון עם החינוך המשותף לדורותיו, על ידי ריכוזן של לא מעט רעות חולות בקיבוץ אחד – זה של אריק בן חורין:

הפדופיל הסדרתי, שכבר הוזכר, האונס של הנערה המוחלשת, שלאחר מכן הורחקה מהקיבוץ (מי אמר "שמרת"?), בעיות ההפרטה, חברי הקיבוץ שאינם עובדים, המידע הפרטי שהוא נחלת כולם (מי בהריון? מי בוגד עם מי? מי רב עם מי?).

ומי שהיה שם, במעלה הגרדום הזה או האחר, מי שגדל בבית הילדים, מי שכיבו לו את האורות בשמונה בערב, אמרו לו "לילה טוב" ו"פנים לקיר", מי שהיה שם, לא שוכח. מי שהיתה שם – כדאי שתקרא את הספר הזה.

"'אני, אריק בן חורין, קורבן של הלינה המשותפת, קורא מעל במה זו לדור שלם של הוריי, שלמה ודורית, להרכין ראש ולבקש סליחה מכל אחד ואחת מבניהם ובנותיכם על ההפקרות הזאת. ..'" (*)

הספר הזה כתוב היטב, אלא שחסרה לו מעט עריכה מוקפדת. ואף על פי כן – לבני ובנות הקיבוצים, אלה שבגרו את הלינה המשותפת, ולחבריהם וחברותיהם, כדי שיבינו מה היה שם, הספר הזה כדאי מאד לקראו.

כיבוי אורות – מור אופק. הוצאה עצמית. 181 עמודים

לרכישה –  ישירות מן הסופר (דרך דף הפייסבוק שלו)

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כולל קינדל)

על הלינה המשותפת והחינוך המשותף

הילדות המסומנות של הקיבוץ – כתבה של ורד לוי ברזילי בעיתון "הארץ" מיום 19.1.2001

וכדאי מאד לצפות בסרטו של רן טל – "ילדי השמש".

רק מי שהיה שם יבין.

*  נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים