"… בסופו של דבר יש להודות כי ההיסטוריה אינה רק סלקטיבית, אלא היא גם מַפלה, היא מלקטת מן החיים מה שמעניין אותה בתור חומר שמקובל בחברה כהיסטורי, ומתעלמת מכל השאר, דווקא במקום שאולי היה יכול להימצא ההסבר האמיתי של העובדות, של הדברים, של המציאות הארורה. באמת אומַר לכם, באמת אני אומֵר לכם,שכדאי יותר לחבר רומאנים, לכתוב בִּדיון, להיות בדאי.  או מאמן פילים… " (עמ' 189)

כן, כזה הוא סאראמאגו, לעתים. לוקח סיפור אמיתי מן ההיסטוריה, או מיתוס או אמונה, והופך אותם לסיפור מרתק, סיפור שיש בו עלילה, שיש בו מחשבותיהן ורגשותיהן של הנפשות הפועלות, גם אם אין לכך כל סימוכין בשום מקום אחר, סיפור שאפשר לכלול בו ביקורת חברתית על מוסדות השלטון והמלוכה, ועל מוסדות הדת, ובסופו של דבר – יש בפני הקורא/ת סיפור שהוא כולו משובב נפש. כי ככה זה סאראמאגו.

הסיפור האמיתי, כפי שמופיע על הכריכה האחורית של הספר: "מסעו של הפיל הוא עובדה היסטורית. דוֹן זוּאַוּ השלישי, מלך פורטוגל, ואשתו האוסטרית דונה קתרינה, העניקו פיל כמתנת נישואין לבן-הדוד הארכידוכס (הקיסר בעתיד) מקסימיליאן, אחרי שהחיה הענקית הנדירה, שאיש לא ראה כמותה באירופה באותה עת, כבר נמאסה עליהם." או, בהרחבה, במאמר של מרים רינגל ב"הארץ": "מקורות שונים מספרים את הסיפור בווריאציות קלות. סיפור אחד מספר שכדי להקל על בדידותו של נכדם בן החמש, הנסיך קרלוס מספרד, המלך ז'ואו השלישי מפורטוגל ואשתו, קטרינה מאוסטריה, שלחו לו פיל שיוכל לשחק אתו. החיה הצעירה נולדה ב-1539 וכנראה שהתה בשבי האורוות המלכותיות בציילון. הפיל נשלח כמתנה כדי לאשר מחדש ברית פוליטית שנערכה עם המלכים הפורטוגלים ב-1542. פמליה שכללה את הפיל, שניים משלישי המלך, שני מאמני פילים וגביר מבית המלוכה, החלה מעט אחרי 22 באוקטובר 1549 במסע רגלי מליסבון לעבר ספרד, היכן שהנסיך הקטן התגורר. הפיל עורר תדהמה רבה בחצר המלוכה הספרדית. אנשי החצר היו אובדי עצות, הם לא ידעו היכן לשכן אותו ואיך לטפל בו. הטיפול בו עלה ממון רב ובעיה נוספת היתה הקור ששרר בצפון קסטיליה. שומר הנסיך הציע להעביר את הפיל דרומה לאזורים חמים יותר. אבל במקום להעבירו דרומה הוחלט לשלוח את הפיל לדודתו של הנסיך, מריה מאוסטריה, שהתחתנה לא מכבר עם בן דודה מבית הבסבורג, הקיסר העתידי מקסימיליאן השני. שניהם שבו לווינה עם שני ילדיהם הקטנים לאחר ששימשו מושלים בספרד בין השנים 1548-1551".

וכך, לקח סאראמגו את סיפורו של אותו פיל, העניק לו שם, שם ששוּנה כאשר הועבר לרשות האוסטרים, ואלה קשה היה להם עם השם הפורטוגזי שהוענק לו, והוסיף לו מאמן, משום שפיל מוכרח שיהיה לו מאמן, אם מביאים אותו בקרב האנשים, ומאחר שהפיל הובא מהודו, גם המאמן הובא עמו, מהודו, ואף שמו שוּנה כאשר נילווה אל הפיל, משום שלאוסטרים קשה היה לבטא את שמו ההודי. ושניהם, הפיל ומאמנו שכבר הסתגלו איכשהו לחיים בפורטוגל, החלו במסע שחלקו רגלי וחלקו בשיט לכיוונה של ווינה.

ואין זה עניין פשוט כלל ועיקר, והרי המדובר במחצית המאה ה- 16, לערך, כאשר התחבורה כללה בעיקר סוסים, או פרדות, או כרכרות ועגלות הרתומות לשוורים או סוסים או פרדות, ומאחר שמדובר במסע מלכותי, כמעט, משום שהבעלים החדש של הפיל הוא מי שעתיד להיות הקיסר מקסימיליאן השני, הרי שנוספה גם פמליה לא קטנה של פרשים רכובים על סוסים, אנשי חצר. וכל אלה, כולל הפיל, צריכים לאכול ולשתות (הפיל, בעיקר, זקוק לטונות של חציר ומים), וכל השיירה צריכה לצעוד בקצב של החלק האיטי ביותר בה, בין אם אלה השוורים המושכים עגלות כבדות, בין אם זה הפיל, הצועד ברגל. עניין לוגיסטי לא פשוט כלל ועיקר.

וצריך גם למצוא מקומות לינה בדרך, רצוי שיהיו מוגנים מפגעי מזג האוויר.

".. אין ספק שלא כל גני-העדן זהים, יש המאוכלסים בתולות ובאחרים אין, אך בשביל שנדע באיזה גן-עדן אנחנו נמצאים, די שירשו לנו להציץ מבעד לשער. קיר שמגן מפני רוח הצפון, גג ששומר מפני הגשם והטל, ומה עוד צריך בשביל לחיות בשיא הנוחות שבעולם. או במנעמי גן העדן." (עמ' 90)

והתקופה המדוברת היא תקופה המוכרת לנו, כיום, כתקופה בה התחוללו מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים (ואין זה המקום להרחיב ולהאריך בתיאורים היסטוריים, היכולים להימצא על נקלה בספרים ובמאמרים העוסקים בתקופה), והתחזקות האינקויזיציה ששליחים מטעמה סובבו אף הם בדרכים וחיפשו אנשים המתחזים למאמינים והם בעצם כופרים, ומרגלים היו לה, לאינקויזיציה בכל מקום, ואזניהם היו כרויות לכל דבר כפירה, או מה שמסתמן כדבר כפירה. ואם על הדרך נקרה פתאום מאמן פילים הודי, שאמונותיו שונות הן מן הקתוליות והן מן הפרוטסטנטיות, אבל הוא נתינם של מלכים ורוזנים, כי אז עליו להזהר בדברים שהוא אומר, ובהשערות ובמסקנות הנובעות מדבריו, שלא יישמעו המרגלים נציגי הגוף החוקר האינקוויזיטורי, ולא יעמוד בסכנה. כי אם יעצרו, במקרה את מאמן הפילים, מי יוביל את הפיל עד יעדו הסופי – וינה?

"… אדוני הכומר, אלוהים הוא לא פיל. הכומר נאנח בהקלה, מוטב הדבר הזה ולא שהגג נפל, ונוסף לכל, למלות הכפירה היתה בפיו תשובה קלה, אלוהים נמצא בכל ברואיו, אמר. האנשים הינהנו, אבל הדובר, שהיה ער מאוד לזכויותיו ולאחריות המוטלת עליו, שב ואמר, אבל אף-אחד מהם לא אלוהים, רק זה עוד היה חסר, ענה הכומר, אם זה היה קורה היה לנו כאן עולם שמתפקע מרוב אֵלים, ואף-אחד לא היה מבין את השני, כל אחד היה דואג רק לעניינים שלו. .." (עמ' 65)

חוץ מן המפגשים עם הכמורה, והשליטים, עם הרֵעים למסע, הכפרים המארחים בדרך, ישנם המפגשים עם איתני הטבע. לקורא/ת שמקום מושבו/ה בארצות החמות, קשה לדמיין ולתאר את מעברי ההרים המושלגים, ואת הקשיים העומדים בפני מי שבוחר בנתיבי האלפים, ועוד בתקופת החורף. מוכר, כמובן, מסעו של חניבעל בן קרתגו שבחר אף הוא לעבור בנתיבים אלה עם הפילים שהיו חלק מצבאו, במסגרת מלחמותיו עם רומא. וכאז, כן עתה, באמצע המאה ה- 16, כאמור, הדרך העוברת בהרים, ובמעברים שביניהם, קשה ומסוכנת, והמספר מעביר את הקורא/ת יחד עם מאמן הפילים בדרך הזו, ומטעים, גם אם רק במילים, משהו מן החוויות שעוברת השיירה.

הפיל, שהגיע לוינה, בסופו של מסע, מת שם לאחר כשנתיים, ואין זה ברור מדוע, אולי משום שחלה בדבר מה, או משום שמעולם לא הסתגל למזג האוויר המקומי. ומקומו נקבע בשולי ההיסטוריה

עד שבא סאראמאגו והפך את הסיפור הנידח הזה, לסיפור מרתק ומופלא.

כדאי מאד.

מסע הפיל – ז'וּזֶה סאראמאגוּ . תרגום: מרים טבעון. הוצאת: הספריה החדשה. 214 עמודים

A Viagem do Elefante – José Saramago

 לרכישה

(לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)