"כשמישהו איננו, איננו לתמיד, חתיכה ממך נעלמת- מי שהיית עם האדם הזה ואולי מי שחשבת שתוכל להיות פעם."(*)

הספר הזה התחיל דווקא טוב (ופתיחה שכזו אומרת רק שאחר כך יבואו גם כמה דברים פחות טובים); אדם שיש לו בית ומשפחה, אשה, בן יחיד, אב שגידלו באהבה גדולה, יוצא למלחמה הגדולה (שאחר כך תיקרא: "מלחמת העולם הראשונה"), לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא מבקש למצוא את אחיה של אשתו, אח, שהוא נשמתה התאומה, שנעדר במלחמה, ואין יודעים אם חי הוא או אם מת.

התחיל טוב, כי בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא ביקורת מרומזת, אך נוקבת, על המלחמה, על הצורך בה, על מהלכיה, ומצד שני – מה שנשאר מאחור, הבית, המשפחה, האוהבים, הדואגים.

אנגוס מק'גראת, קנדי מנובה סקוטיה, יצא להלחם, יחד עם בנות הברית בצרפת, כנגד הגרמנים שאיימו לכבוש ולהשתלט על כל אירופה. בבית נותרו אביו – דנקן, שגידלו לבדו, מאז היה תינוק, שכן אמו מתה עליו, המתנגד בכל דרך למלחמה, אשתו, הטי, שאחיה, כאמור, נעדר, ובנו סיימון, נער מתבגר, המחפש את דרכו בחיים.

בעל סירה, המשיט אותה בנהר נושא סחורות, ובשעות הפנאי מצייר, כי הוא מוכרח לצייר, קיווה להשלח למחלקת הקרטוגרפים בלונדון, ומשם לנסות לאתר את גיסו, אלא שמחלקת הקרטוגרפים מלאה, ועל כן נשלח לשדה הקרב.

ובשדה הקרב – כמו מחול מתוזמן היטב, יש שעות למנוחה, ושעות למתקפה, שעות לסיורים, והמוות אורב בכל רגע.

"למה לתקוף עם שחר או בשעת השקיעה כשכולם מוכנים לגמרי, זו הייתה תעלומה. ובכל זאת אלה בדיוק השעות שבהן התקיימו המתקפות החזיתיות. עוד בתקופת הטירונות הגיע רודי גורדון, הר אדם עם שפם אדמוני מאנטיגוניש, למסקנה שזה מחזה מבוים להפליא – המסך עולה בשעת בין ערביים, כולם מתייצבים במקומותיהם, המערכה השנייה בערב, השחקנים עולים להשתחוות עם שחר. .." (*)

"… היה נדמה שמתקפת המרגמות, כמו דברים אחרים רבים כל כך בחזית, מנותקת ממניעים אנושיים, ומי שפותח בה הוא איזה צל מאיים שאורב מעבר לחלל הריק ומדי פעם מראה קסדה, יורה ברובה או מניף נקניקייה." (*)

וכך, מעבירים את הזמן בהמתנה ליום הגדול – לקרב הגדול, שבו יביסו, כך קיוו את הגרמנים, בקו אחד, במקום אחד, בחזית אחת.

"'… כל מה שאני יודע זה שאנחנו מתכוננים ליום הגדול, וכשהוא יגיע, אוהו, אז יהיה לנו אקשן! והרבה!' אז הם חיכו. ומעבר לשטח ההפקר ישבו חיילים בדיוק כמוהם ונשפו על כפות ידיהם הקפואות."(*)

"ארבעת אלפים קנדים נהרגו, עוד שבעת אלפים נפצעו – וכל זה בשביל פגיעה מקומית קטנטונת בקו של הגרמנים, המתוח לאורך שישה קילומטרים וחצי, שלא הועילה הרבה אלא רק הוכיחה שהקנדים הם כוח שיש להתחשב בו."(*)

בבית נשארו, כאמור, הבן, סימון, והאשה, הטי. סימון, עדיין תלמיד בית ספר, מורהו ממוצא גרמני, נחשדף מתישהו, בסוג של שיתוף פעולה עם האויב, מבקש למצוא את דרכו בחיים, למצוא דרך להיות "הגבר בבית", מתגעגע לאביו.

הטי נוטלת חלק נרחב יותר ויותר בעסק של הסב, שדאגתו לבנו שבחזית, כמעט משתקת את פעילותו.

וכך נע הספר בין פרק או שניים בחזית, פרק בבית, ובשליש האחרון של הספר גם פרקים בודדים המוקדשים לאשה, ההולכת ונעשית חלק חשוב בכלכלת הבית.

החלק הכתוב טוב יותר הוא החלק הראשון העוסק במלחמה ובחוסר הטעם שבה. אחר כך נראה שהסופרת החלה קצת "להתפזר"; יותר מדי קצוות פרומים, יותר מדי הרחבה במקום שאין בה צורך. אפשר היה אולי להסתפק בנובלה מהודקת הרבה יותר.

לקראת סופו של הספר (80%) תהיתי אם להפסיק, או למשוך עד הסוף; אבל הייתי בדרכי לארץ, עייפה מדי מכדי לחפש ספר אחר על גבי הקינדל, ומלבד זאת – קיוויתי שיהיה אישזהו סוף שיצדיק את המאמץ. לא לגמרי.

אפשר לקרוא את הספר הזה כמנשר נגד המלחמות.

אבל יש ספרים טובים בהרבה.

הקרטוגרף של שטח ההפקר – פ"ס דאפי. תרגום: עפרה אביגד. הוצאת: תמיר סנדיק. 472 עמודים

The Cartographer of No Man’s Land  – P.S. Duffy

* נקרא בדיגיטלי, על כן אין מספרי עמודים.

לרכישה (בכל הפורמטים, כולל קינדל)