ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

סטיבן לואיס ואשתו, ג'ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו"ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

"… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…" (עמ' 114)

וביום אחד נהפכו חייהם.

רגע אחד, קצר של חוסר תשומת לב, רגע אחד שלא הביט בה, והנה היא איננה. בתור לקופה, בסופרמרקט. הוריד אותה מעגלת הקניות, הניח את המצרכים על דלפק הקופה, הסב לרגע את מבטו מן הילדה, הביט לרגע בקופאית, ומאז לא הייתה.

בימים ובשבועות ובחודשים הראשונים לא חדל מלחפש אחריה; היה יוצא ומסתובב ברחובות, מביט בכל ילדה, נוסע לרחובות מרוחקים יותר, מחפש. מנתב את דאגתו לעשייה הזו, מדחיק את הפחד והדאגה והכאב. אשתו שקעה לתוך עצמה, יושבת מבוקר עד ליל, מצאתו ועד שובו, ממתינה.

אחר כך נפרדו, כי לא יכלו יותר לשאת הוא את כאבה, היא את פעלתנות היתר; מעולם לא חלקו ביניהם את הכאב, לא התאבלו יחד, לא ייחלו יחד.

ג'ולי נסעה למקום אחר, להתבודד עם כאבה, לאסוף את השברים.

סטיבן מונה, כסופר ילדים מצליח לחברות בוועדה שנועדה להתוות את דרכי החינוך העתידיות של הילדים.

"הועדה הרשמית בנושא גידול ילדים, שנודעה כבת טיפוחים של ראש הממשלה, השריצה ארבע-עשרה ועדות-משנה שתפקידן היה להגיש המלצות לגוף-האם. ייעודן האמיתי, נאמר בציניות, היה להיענות לשאיפות השונות בתכלית של קבוצות אינטרס רבות- שדולות הסוכר והמזון המהיר, יצרני הבגדים, הצעצועים, תחליפי החלב והזיקוקים, אגודות הצדקה, ארגוני הנשים, אנשי קבוצת הלחץ לבטיחות הולכי הרגל – שלחצו מכל הכיוונים. … היתה הסכמה כללית כי הארץ מלאה באנשים מהסוג הלא-נכון. …" (עמ' 8)

תחילת הספר, ההווה שלו, הוא ישיבות הוועדה, היום-יום של סטיבן, השיגרה שמחזיקה אותו במסגרת. המחוייבות להתייצב לדיונים מאפשרת סוג של שפיות, לפחות בימי כינוס הוועדה.

ההווה מאפשר לסטיבן לזכור דברים שהיו, ואפילו, באיזשהו מהלך מטפיזי-דז'ה וואי, לזכור פרטים מחיי הוריו אף לפני שנולד.

בספר הזה, מן המוקדמים של מקיואן, הרבה לפני שהספרים שלו הפכו למפגן זיקוקים ווירטואוזי, עם טוויסט בסיום העלילה, ניכרת כבר שפתו הכמעט פיוטית, המתנגנת לאורך הספר.

בצד סיפורו של סטיבן, והגעגועים לבתו, עוסק מקיואן גם בביקורת חברתית על המשטר, ועל מהלכיו; הצורך הזה "לייצר" אזרחים מתאימים, דרך ועדה רשמית בנושא גידול ילדים:

"…יש לזכור שהילדות אינה התרחשות טבעית. היו זמנים שבהם היחס לילדים היה כאל מבוגרים קטנים. הילדות היא המצאה. הבניה חברתית, שאותה איפשרה החברה ככל שהיא התפתחה מבחינת התחכום והמשאבים.מעל לכול, ילדות היא פריבילגיה. …" (עמ' 103; בתוך: "המדריך המוסמך לגידול ילדים, לשכת הפרסום המלכותית")

ועניינים אחרים, כמו הפיכת הקבצנות למקצוע, הדורש רשיון מטעם השלטונות:

"…לפי החוק, אסור היה לקבצנים לעבוד אפילו בזוגות. הם היו אמורים להיות כל הזמן בתנועה, לאורך רחובות מסוימים שהותרו על פי חוק.  …" (עמ' 113)

ולצידם – הוא עורך דיון במשמעות הזמן, בהימשכות הזמן, ביחסיות הזמן.

והגעגועים לילדה, לילדוּת, לתמימות. ליכולת לחיות את הכאן והעכשיו:

"זה דורש ילד… קייט לא היתה שמה לב למכונית שחלפה קילומטר משם, או לשולי היער ולכל מה שהשתרע מעבר להם, כבישים, דעות, ממשלות. היער, העכביש הזה שחג על הקוּר שלו, החיפושית שנעה בכבדות על טרפי עשב, אלה היו ממלאים אותה, הרגע היה ממלא אותה. הוא נזקק להשפעה הטובה שלה, לשיעורים בחגיגת הספציפי; איך למלא את ההווה ולהתמלא בו עד לנקודה שבה הזהות דוהה לאין. …" (עמ' 117)

מתישהו תבוא ההשלמה, במידה מסוימת, שאי אפשר להמשיך כך, לחיות בהמתנה, וצריך להמשיך, אולי תימצא הילדה, ואולי לא, וצריך להמשיך לקוות, ולייחל. וצריך לחיות

"… הייתי חייבת להפסיק לרדוף אחריה בראשי. הייתי חייבת להפסיק את נפשי מלכלות אליה, להפסיק לצפות לה בדלת הכניסה, לראות אותה ביער, או לשמוע את קולה בכל פעם שהרתחתי מים בקומקום. הייתי חייבת לאהוב אותה, אבל להפסיק להשתוקק אליה. …" (עמ' 242)

ספר יפה, פיוטי, עצוב. כדאי.

הילדים שבזמן – איאן מקיואן. תרגום: אמנון כץ. הוצאת: מודן- הסדרה לספרות יפה. 249 עמודים

The Child in Time – Ian McEwan

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

והערה להוצאה: הספר הזה הוצא לאור מחדש, ככל הנראה בחפזון מה (לכבוד הסרט שיצא לאקרנים ב- 2017), וכמה טעויות שנפלו ראויות להיתקן במהדורה הבאה ובמהדורות האלקטרוניות:

קודם כל – גילה של קייט בעת חטיפתה הוא שלוש ולא חמש כמצוין על עטיפת הספר ובכל התקצירים באתרים השונים, ואפילו בביקורת שקראתי על הספר (בדקתי שוב ושוב, ואף באתר של מקיואן עצמו). ראוי להקפיד עלכך ואנא תקנו.

בנוסף – במספר מקומות מצויינת כוכבית * – דהיינו, מונח הזקוק לביאור, אלא שלמעט במקרה אחד, הביאור מעולם לא נכלל. אנא, שימו לב לתקן במהדורות הדיגיטליות (אם טרם תוקן), ובמהדורת הדפוס הבאה.

ועוד משהו – העטיפה המקורית על הספר באנגלית כל כך יפה; חבל שלא השתמשתם בה.

ומשהו שהזכיר לי את נסיעותי התכופות בתחבורה הציבורית:

"…מיעוט טורדני של המין האנושי ראה בנסיעות, אפילו קצרות, הזדמנות למפגשים נעימים. היו אנשים שנכונו לכפות אינטימיות על זרים. היית צריך להישמר מפני נוסעים כאלה אם נמנית עם הרוב שראה בנסיעות הזדמנות לשתוק, להרהר, לחלום בהקיץ. …" (עמ' 55)