איידהו – אמילי רסקוביץ'

וויד, איש אחד ההולך ומאבד את זכרונו. הוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא זוכר, לעתים, איזה יום היום, או היכן הוא גר, בדרך כלל לא. הוא שוכח אפילו איך לאכול, איך ללעוס, איך לצחצח שיניים. הוא יודע שישנה אן, והיא אוהבת אותו והיא שם. הוא עוד זוכר את שמה. הוא זוכר כאב, כאב עמום שאינו יודע את מקורו, אבל הוא שם, כל הזמן.

"אוגוסט, אך הוא אינו יודע באיזו שנה. הוא רק יודע שזה קיץ של אן, ועל כן זהו קיץ של אחרי, ושניחוח השרף המתקרר והאדמה המתייבשת מצית בו געגועים למשהו שמזכיר את אן אבל אינו אן, כי הנה היא כאן לידו, איתו, ועדיין משהו חסר— אן? אן?" (*)

הזמן, זמן הווה.

אן, האשה שאיתו, היא יודעת, אבל הזכרונות האבודים הם שלו. פעם היתה כאן אשה אחרת ושתי ילדות, והיה משהו איום ונורא בעבר, שאחריו הוא נהיה איש אחר. היא אף פעם לא הספיקה לשאול אותו מה בדיוק קרה שם באותו יום שהפך את חייו, ואחר כך הפך את חייה. עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול, הוא כבר לא ממש זוכר.

כל חייהם המשותפים נזהרה שלא לעורר את הזכרון מאז, מפעם. שלא יראה ילדות קטנות וייזכר, שלא יראה תמונות מפעם. הזכרונות, כשעוד זכר, היו מביאים עמם כאב נוראי. אובדן הזכרון הפך אותו לאדם רגוע יותר, שאינו כואב, שתלוי בה כדי להשאר עוד קצת. פעם, כשעוד זכר, היו לו, לעתים פרצי אובדן זכרון, ואז יכול היה לנהוג באלימות מסוימת, שתמיד הצטער עליה אחר כך. עכשיו גם אלה אין לה.

והיא רוצה לדעת מה היה שם. וכבר אי אפשר.

ומה היה קורה אלמלא אותו יום מר ונמהר; ודאי לא היו הופכים לנאהבים, ודאי לא היו מתחתנים

"…לראשונה הרגישה את הכאב שבהיגיון המרומז שהיא תישא עמה לנצח: הכמיהה שלו לבנותיו הייתה כמיהה לכך שאן לא תהיה אשתו." (*)

חיים בראש הר מבודד, מקום נידח למדי. בחורף צריך לפלס את השלג כדי להגיע אל הכביש ומשם אל העיירה הקרובה. תמיד היה כך, גם בחיים הקודמים. גם כשהוא וג'ני היו זוג צעיר וקנו חלקת אדמה שלא ידעו עליה דבר, שנדמה היה שהיא תהיה להם בית.

אלא שהחיים המבודדים לא ממש היטיבו עמם, לא כשהיו זוג צעיר ואוהב, ואחר כך הילדות.

ואחר כך בא היום הנורא ההוא, שאין לו הסבר ולא יכול להיות לו.

וכבר אין זכרונות.

ישנו העבר. העבר העולה מזרם תודעתם של אן, ושל אחרות ואחרים בספר. הקורא/ת נלקח/ת לעבר, לימים שהבית היה בית, והמשפחה היתה משפחה. שתי הילדות שהיו הכל האחת עבור השניה; מושא אהבה וקנאה, ושוב, הלוך וחזור. והעבר של אן, שבאה ללמד מוזיקה בבית הספר של הילדות.

העבר של אחד התלמידים, שפעם, כך נדמה לה, היתה מאוהבת בו. העבר של אביו של וויד, שגם הוא סבל מדמנציה מוקדמת, שגרמה בסופו של דבר למותו.

וישנו היער שזוכר, והמדרונות שזוכרים, ואינם יכולים לספר. מה היה שם.

 

וישנו העתיד – הזמן שאחרי וויד. הזמן לאסוף את מה שנותר, להשלים עם מה שיש, כי זה מה שיש.

"כילדה צעירה מאוד היא חשבה שהיא יודעת מה זה אומר להיות מבוגר, והמשמעות הייתה בית משלך שתוכל למלא בחפצים כאלה. חפצים שאין לך רגשות כלפי כל אחד מהם בנפרד, ואתה לא ממש זוכר מתי בחרת אותם או שילמת עליהם, אבל שנות החיים שלך אספו אותם בעבורך, ועל כן הם מייצגים אותך." (*)

 

בספר הזה, יותר מן העלילה, ישנם התיאורים החיים והמפורטים, עד שאפשר להריח את הריח ולחוש בקור או בחום, לחוש, ללוות את אלה שזרם התודעה שלהם ובעיקר שלהן מציף את הדפים. יש בו כתיבה נפלאה לגמרי, ולו היתה העלילה מהודקת מעט יותר, היה הספר יוצא נשכר, והקוראות והקוראים נשכרים אף הם.

ועוד משפט אחד קצר, ששמרתי לעצמי:

"גילויי חמלה מכאיבים יותר מאכזריות." (*)

 

 

 

איידהו – אמילי רסקוביץ'. תרגום: רחלי לביא. הוצאת: תמיר סנדיק. 383 עמודים

Idaho – Emily Ruskovich

לרכישה (בכל הפורמטים, כולל קינדל)

 

(*) נקרא בפורמט דיגיטלי ועל כן אין מספרי עמודים

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *