לגנוב את השמש – אורית מרלין-רוזנצוייג

"הכול נחת עלי מוקדם מדי, מהר, בלי נשימה. קיץ שרבי. החזאים אמרו שאוגוסט צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. טקס סיום התיכון שבו אנישוב נואמת אחרי ראש העיר בשמה של שכבה שלמה, ומחנה קיץ אחרון בצופים שאליו לא הצלחתי לצאת, משום שהגיע מועד הגיוס לצבא, 30 ביולי. עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה." (עמ' 20)

הרבה תוכניות היו לה לחיים, לאיה לוין; ככה זה כשאת בת שמונה-עשרה, וכל החיים לפניך, וכל החלומות בהישג יד, או כך נדמה. "מורעלת" כמו לא מעט בני שמונה-עשרה התגייסה ממש במועד, עם טירונות מקוצרת ו"טסה" לקורס מדריכות חי"ר, שצריך להיות בעלת כושר גופני מצוין, ולא פחות מכך, כושר נפשי. שצריך לדעת להתמודד עם שעות שינה חסרות, עם נשק צמוד, עם מדריכות (ומדריכים) שרק אחרי שנים אפשר יהיה להבין עד כמה מגוחכת התנהגותם, אבל עכשיו, בתחילת השירות הצבאי, הם סגני וסגניות אלוהים לפחות.

אחרי הצבא התכוונה, כנראה, להיות עם אלון, בן זוגה, ואולי לנסוע ללונדון ללמוד.

החיים היו מלאי הבטחות וחלומות ואפשרויות.

השנה 1991. שלהי האינתיפאדה הראשונה. המתח עדיין קיים, בעיקר בשטחים, אבל לא רק. אי אפשר לדעת מאיפה תגיע הדקירה הבאה, או הדריסה הבאה, אם יגיעו. אבל צריך להיות ערניות, כל הזמן.

לאיה לא אכפת; כמו אוטומט היא הולכת ורצה, נשכבת, יורה, יורדת לעשרות שכיבות סמיכה, קמה לשמירות, לא ישנה מספיק. צמודה לנשק.
איה רוצה להיות חניכה מצטיינת.

אבל לחיים יש תוכניות אחרות בשבילה.

משהו קרה שם, באחד הימים. משהו שטלטל את עולמה לתמיד. משהו שהסיט רק במעט בתחילה, בזווית כמעט לא מורגשת, את מסלול חייה.

אבל הסטה, אפילו בזווית חדה ביותר, מובילה לדרך אחרת.

"כן, פרידות הן מסע רגלי אל בית קברות בקצה ההר, שבו שוכבות כל האהבות המתות זו לצד זו. אין לי מושג איך נפרדים. אין לי מושג איך נשארתי בחיים. אין לי מושג איך אשרוד בימים שנותרו בקורס הזה." (עמ' 113)

כן, נדמה היה שעוד אפשר לחזור מן הדרך האחרת, רק צריך לכייל את החיים מחדש, רק להתאמץ עוד קצת, להקהות את הנפש, לא להרגיש כלום. ללכת, לחזור, ליפול, לקום, לירות, לשמור בשעות לא הגיוניות, לא לישון.

הכל יחזור למסלולו.

אלא שבאה עוד הסטה; ואחריה כבר לא באמת ניתן להחזיר את החיים למה שהיו.

"העניין עם אסונות זו הנקישה הזו, האלימה, על הדלת הבלתי נראית של הלב. דריסת רגל גסה על החיים שלנו כאן במזרח התיכון, חיים שאינם אלא צמר גפן שמתחזה לצמר פלדה; פיסות רכות של עננים שאת מהלכת בהם ומקטרת על קשיים אזוטריים, ואין לך מושג. אין לך שמץ של מושג." (עמ' 131)

כן, החיים לקחו אותה למקומות אחרים לגמרי מאלה שהתכוונה.

השנה 2013. תקופת החגים.

עוד מעט יגיע חורף די סוער.

למרות שלא כל התוכניות שלה יצאו אל הפועל ולא כל החלומות התגשמו, הגיעה איה לאנשהו. למקום שבו נוח לה לחיות, וטוב לה. על-פניו, בכל אופן. יש לה בעל ושלושה בנים. יש לה חברה מצליחה לתכנון ארועים, הגוזלת ממנה כל זמן פנוי.

ואין לה זמן מיותר לחשוב. אין לה זמן "לחפור" בנפשה, לחפש את מה שכבר לפני שנים הדחיקה וקברה במעמקי הזכרון.

כך נוח יותר לחיות.

בלי לחטט בפצעים.

"אחר כך הבינה. השקט הזה של בית ינאי, ציוץ הציפורים על רקע ההכנות הקדחתניות לאירוע, הוא גם שתיקת החיים הטובים שבנתה לעצמה. שביל הבריחה שלה. היא מעולם לא התחרטה על שום דבר. היא לא רוצה משהו אחר. היא רק צריכה ללמוד איך לקצוץ את הכנפיים לפרפרים שעפים לה בבטן. הם חגים בתוכה בכנפיים פרושות ולא משתתקים." (עמ' 160)

ואפשר להמשיך לנוח כך, על זרי הדפנה המטאפוריים, אבל לחיים, כמו לחיים, יש תוכניות אחרות.

ויש מה שינער אותה ויחזיר אותה באחת לאותם דברים שרצתה לשכוח. לאותם דברים שהצליחה להדחיק, שלא יפריעו לה ביום יום ובחיים בכלל.

ושוב החיים יוסטו רק בזווית חדה מאד, ושוב הדרך תפנה למקום אחר.

ושוב צריך להחליט אם להתאמץ ולחזור לדרך שפתע ניטשה, או ללכת בדרך החדשה.

"כל מה שנותר זו הידיעה מה היינו, ומה יכולנו להיות; אילו מתנות הונחו לפנינו, ומה קיבלנו כשהן פינו את מקומן לטובת מתנות חדשות; כל מה שנותר זו ההבנה, כמו בשי של יונה וולך, זה היה אצלי בידיים, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום." (עמ' 258)

 

הספר הזה כתוב נפלא. וזה לא דבר של מה בכך, בספר ביכורים. בעצם – בספר בכלל. היכולת להשתמש בכל רובדי השפה ובכל עושרה, היא כשרון נפלא, ולמרלין-רוזנצוייג בהחלט יש כשרון כזה.

גם העלילה סוחפת, עוצרת נשימה לעתים, מעלה דמעות או חיוך (לפי העניין); ספר מהפך דפים.

וכדאי מאד מאד לקראו.

 

והערה קטנה (ממש): איה לוין הולכת לקניות בקניון גן העיר "… הקניון היחיד שהצליחה להסתובב בו מבלי להרגיש בת מאה." (עמ' 201); בקניון גן העיר את יכולה להרגיש בנוח רק אם עברת את השבעים וחמש, או שיש לך ילדים קטנים (אבל ממש); כל השאר ממהרים לסיים ענייניהם שם, ו"לעוף" למקומות אחרים..

ומשהו ששעשע אותי – כשהייתי בטירונות (כך וכך שנים לפני איה לוין), שימש אותנו השיר "רוצי שמוליק", כדי לצחקק סביב אותה טירונית שעמדה להנשא לאיזה "שמוליק" אחד; מסתבר (עמ' 34) שהשיר הזה לא נס ליחו גם בשנת 1991.

 

מהרו לקרוא.

 

לגנוב את השמש – אורית מרלין-רוזנצוייג. הוצאת: כתר. 259 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *