שארית היום – קזואו אישיגורו

"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)

סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.

לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.

כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.

"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)

ולסטיוונס היה מעמד מצוין – רב-משרתים באחוזה גדולה, אדם שתהילתו בקרב בני מעמדו נובעת מיכולתו לשמור על הדבר החמקמק הזה הנקרא "כבוד" ולעמוד בכל מיני סטנדרטים של מצוינות מקצועית.

"יש אומרים שרבי-משרתים קיימים באמת רק באנגליה. בארצות אחרות, ויהיה תארם אשר יהיה, ישנם רק משרתים ממין זכר. אני נוטה להאמין שזה נכון. האירופים הקונטיננטליים אינם מסוגלים להיות רבי-משרתים משום שהם, מטבע גזעם, חסרים את היכולת לאיפוק הרגשי שרק בני הגזע האנגלי מבורכים בה. הקונטיננטליים – ועל פי רוב הקלטים, כפי שמקובל לחשוב – ככלל אינם מסוגלים לשלוט בעצמם ברגעים של רגשות עזים, ולפיכך חסרים את היכולת לשמור על התנהגות מקצועית, אלא רק במצבים נטולי כל התגרות. …" (עמ' 41)

"… רב-משרתים ברמה כלשהי חייב להיראות כמי שחי את תפקידו, לחלוטין ובמלוא מובן המלה. הוא אינו יכול להיראות מטיל אותו הצדה לרגע, רק כדי ללובשו שוב ברגע שלאחר מכן, כאילו לא היה יותר מתלבושת של ליצן. …" (עמ' 146)

מי שזכה לשרת תחת אנשי מעלה נשטף מעט בזוהרם, ומעמדו היה נגזרת של מעמדם. מובן כי כמשרת, או רב-משרתים, לא יכול היה להיות לו מעמד עצמאי, או רצון עצמאי, והיה עליו לחיות (ולמות) בתוך הסטנדרטים והמוסכמות החברתיות, בתוך האיפוק הבריטי, זה שאין בו מקום לרגשות כלל, או כמעט כלל.

כך, אין הוא יכול, או יודע, להביע אבל על מות אביו, משום שבדיוק בזמן המוות נערך איזה כינוס חשוב מאד באחוזה, וכל האירוח היה באחריותו. כך, הקרבה שנוצרה בינו לבין מיס קנטון, מעולם לא חרגה מגבולות הנימוס הרשמי שבין רב-משרתים לסוכנת הבית. ואילו הופגן פעם רגש במהלך איזושהי שיחה ביניהם, הרי מיד כוסה בהררי הררים של דיבורי נימוסין, שהרחיקו אותם זה מזו.

עכשיו הוא נוסע לפגוש בה, אולי תשוב לאחוזה, אולי ניתן יהיה לא להחזיר את הגלגל לאחור, אלא לתקן במעט את מה שפעם יכול היה להיות ולא קרה.

"…לפעמים – לעתים נדירות מאוד – קורה שאתה חושב בינך לבינך: 'איזו שגיאה נוראה עשיתי בחיי,' ואז אתה מתחיל לחשוב על חיים אחרים, חיים טובים יותר שיכלו להיות לך. …" (עמ' 205)

 

את "שארית היום" הכרתי בעבר דרך הסרט המצוין שנעשה על-פי הספר, והבטחתי לעצמי שיום אחד אגיע גם לקראו.

בין לבין התוודעתי לאישיגורו דרך ספריו "נוף גבעות חיוור"  ו"לעולם אל תתן לי ללכת"; בכל אחד מספריו, השונים כל כך זה מזה, כל אחד ואחת מגיבוריו וגיבורותיו משוועים למישהו שיאחז בצווארונם ו"ינער" אותם מעט, ויספר להם על הדרך שהם יכולים לקחת, על ההחלטות שהם יכולים להחליט, במקום להניח לאחרים, למסורת, להחליט במקומם. תמימים שכמותם, כל גיבוריו וגיבורותיו. לעולם לא יהיו מאושרים באמת.

 

 

שארית היום – קזואו אישיגורו. תרגום: צילה אלעזר. הוצאת: מחברות לספרות. 211 עמודים

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

 

לרכישה

Share

תגובה אחת בנושא “שארית היום – קזואו אישיגורו

  1. דבורה

    תודה על הסקירה וההמלצה,
    לאחרונה קראתי את ספרו של אישיגורו קזואו – באין נחמה
    קצת סוריאליסטי ,וכנכנסים לאווירה נסחפים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *