קול צעדינו – רונית מטלון

Kol_zadenuאני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.

לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.

 את הדברים האלה כתבתי כבר על "תמיד פלורה" וכך הרגשתי גם כשקראתי את "קול צעדינו".

"קול צעדינו" פתח לי גם הוא, חלון ודלת ושער לעולם אחר שלא הכרתי, כאן ליד הבית; עולם של צריפים של עמידר, שבהם חיים אנשים, במקום שיום אחד יהיה קרקע נדל"נית מבוקשת, אבל עכשיו, בזמן הספר, הוא מקום של "ליד": ליד סביון, בדרך לפתח תקוה ולקיראון. שכונה של צריפים שכאילו הוטלו בלי כל סדר, ושנראים בחושך דומים כל כך, עד שהאמא (שמיד ידובר בה) הציעה שכל אישה תתלה את הקומבניזון שלה או את הכתונת שלה כדגל מעל הצריף, וכך ידע כל איש לבוא אל הצריף של האשה שלו.

 העולם הזה שלא הכרתי – העולם של "ההם" – הולך ונפרש דרך עיניה של "הילדה" שהיא הצעירה משלושה, זו שבאה לעולם אחרי תינוקות מתים ונפלים, זו שבאה אחרי סמי שלמרות שהיה של הבעל הראשון של האמא, התיחס אליו מוריס, האיש שלקח אותה כשהיא הרה, כאילו היה בנו, ואחרי קורין שהיא כבר בתו של מוריס.

מוריס תמיד נעדר, לרגל ענין זה או אחר; פובליציסט, עומד בראש תנועה ספק קומוניסטית, ספק סוציאליסטית – ובעיקר מתנגדת לבן-גוריון ולמפא"י. מוריס נמצא תמיד בארץ אחרת, או בעיר אחרת, ספק מהפכן, ספק נוכל זעיר המשאיר אחריו חובות, ומרמה אפילו את ילדיו.

 וישנה האמא – תמיד בהא הידיעה – שהיא הבית והיא הצריף, היא היסוד מוסד של העולם, היא רבת תושיה וחרדה תמיד. פמיניסטית בעל-כרחה, שצריכה להחזיק את הבית ושלושת הילדים, וגם את אמה שבחצי צריף שליד. והיא הבסיס והכח שמאחוריהם, ולפניהם ומכל הצדדים.

היא ההופכת את הצריף לממלכה – שתמיד יהיה נקי, שתמיד תחפש משהו לשפר בו, עוד קצת ועוד קצת.

ויש ספרים בבית – כי בית צריך שיהיו בו ספרים, ויש גינה של ורדים מאחוריו, שהאמא טורחת ולומדת מספר כיצד יש לגדלם, כי בית צריך גינה.

וישנה האהבה – כמו זו שב"גברת עם הקמליות"; אהבה שבין האמא לבין מוריס. אהבה גדולה שאי אפשר שתיפרט לחיי היום יום, ואכן אין הם חיים יחד, גם כשמוריס חוזר מגלות זו או אחרת.

 ויש אהבה גדולה של הילדה לאמה, אהבה שנפרטת בכל משפט ופרק בספר, ואהבה של משפחה מלוכדת, למרות החיים, בתוכם.

 קצת קשה היה לי "להכנס" לספר הזה, אפילו התחלתי פעם והפסקתי, אבל מרגע ש"נכנסתי" אליו – קשה היה להניחו מן היד. כתיבה נפלאה ונוגעת ללב.

מומלץ ביותר.

קול צעדינו – רונית מטלון. הוצאת  עם עובד (424 עמודים)

(פורסם ב- 29.8.2009 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים