יש משהו נפלא בחזרה לספר שאהבתי בנעורי, ועוד יותר נפלא לגלות כי לא איבד מקסמו כלל, אלא להיפך – נוספו הבנה והנאה הבאות לאחר שנים של נסיון חיים ושל קריאת ספרים רבים.

 הספר סובב סביב חייהם של שני ילדים בעיירה קרתנית באלבמה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. בעט מושחזת וברמיזות דקות מצליחה הרפר לי לתאר את כל מעלותיהם ובעיקר מגרעותיהם של הבריות בעיירה.

 ליבת הסיפור – אבי הילדים, שהוא גם נציג המקום בבית הנבחרים, נקרא להגן על איש שחור שנאשם באונס נערה לבנה. הילדים מעומתים פתאום עם איומים על דרכי חייהם שחיו עד כה – המחשבה שעליהם להקדיש לאנשים אחרים, שעד אז נחשבו כפחותים מהם, ולאט לאט מפתחים מחשבה כמעט ליברלית –רדיקלית, של ינקים, הגורסת כי כולם שווים.

 לאורך הספר נזכרתי פעם אחר פעם בתיאור העיירה של "אדון החצר", שקראתי אך לא מזמן; משפט שאומר ג'ם, אחיה של סקאוט (המספרת) "יש ארבעה סוגים של בני-אדם בעולם. ישנו הסוג הפשוט, כמונו וכמו השכנים, ישנו הסוג של בני קאנינגהם מן היערות, הסוג של בני יואל שליד המזבלה והכושים." (איכשהו, מזכיר את "החבר'ה הפשוטים שונים מהאיכרים שמכונים אדומי העורף בדיוק כפי שאדומי העורף שונים מהזבל הלבן. אף שבעיני אחדים הם נראים כולם אותו דבר, או שהם נראים כשלושה פנים שונים של אותה מפלצת, או שהם מתנדנדים אי-שם בין שני קטבים נוראים באותה מידה – עכברושי הנהר והטרולים….". שב"אדון החצר").

 תמונות תמונות מחיי העיירה מתלכדות לשלם אחד גדול, יחיד ומיוחד בהחלט. ספר שהוא חלק מן הקנון (לפחות זה שלי), שכל אחד צריך לקראו לפחות פעם אחת.

 ומשהו על התרגום : בזמן האחרון יש מין אפנה כזו לתרגם ספרים מחדש, גם אם התרגום הישן משובח (אך לא עדכני); טוב עשתה הוצאת עם עובד שהותירה את התרגום הישן והטוב של צבי ארד. גם אם כמה מלים נתיישנו להן עם חלוף השנים, הרי שהשימוש בשפה העשירה והגבוהה לעתים, עושה את הקריאה לנעימה אף יותר.

אל תיגע בזמיר – נל הרפר לי. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד (278 עמודים)

(פורסם ב – 6 ינואר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(To Kill a Mocking Bird – Nell Harper Lee)