ואפתח בנימה ניו-ז'ורנאליסטית בעליל:

לו ידעתי מהו ומיהו "היהודי האחרון", כנראה שלא הייתי מכניסה עצמי ל"הרפתקה" הזו; ולא משום שאינו ספר טוב, כלל וכלל לא. להיפך – הספר מצוין ביותר.

 אלא שאני נמצאת במקום אחר מזה שהייתי צריכה להיות בו כדי לקרוא את הספר הזה.

 ובכל זאת – פטור בלא כלום אי אפשר.

 היהודי האחרון הינו מעין אבן דרך בספרות הישראלית, בהיקפו, בזמן שארכה כתיבתו, ובעיקר בזמנים שהוא מכסה, שכן הוא "נודד" קדימה ואחורה בין הזמנים של העולם היהודי הישן, עיירותיו שבמזרח אירופה, העליות המוקדמות לארץ ישראל, השואה, "פרוץ" המדינה, והשנים שלאחריה, עד מלחמת ששת הימים והשכרון-עיוורון שבעקבותיה.

 דמויותיו של קניוק נעות, בהתאמה, בין היהודים הגלותיים, החולמים, המהגרים לאמריקה והמהגרים לפלשתינה, אסירי מחנות ההשמדה, אלה שמתו ואלה שנותרים בחיים, החלוצים המוקדמים, ה"צברים", ההורים השכולים.

 בשפתו החדה והמדויקת אין קניוק חס על הקורא: ".. שם החברה הוא דג"ש, ראשי תיבות של דויטשה גזלשפט פיר שסטדליגסבקמפפונג אמ-בי-אייטש, חברה כול גרמנית ללוחמה במזיקים. באלף תשע מאות ארבעים וארבע שילמה דיווידנדות של מאתיים אחוז לאי-ג'י פארבן… העלות היתה תשע מאות שבעים וחמישה דויטשה מארק למאה וחמישים קילו ציקלון ב'. עשרים ושבעה מארק וחצי לקילוגרם בעבור אלף חמש מאות בני אדם. המארק היה שווה אז עשרים וחמישה סנט אמריקניים… כלומר שישה דולר ושבעים וחמישה סנט. בקיץ ארבעים וארבע… היו חייו של יהודי שווים פחות משתי חמישיות של סנט. ואז אמרו שזה יקר מדי. ישבו בברלין בכורסאות וכתבו פרוטוקול. כתבו שזה יקר מדי. הכל אקונומיקה… לכן, אמרו, צריך לזרוק את הילדים ישר לאש. הם היו חסכניים, אמר, וידעו מחירים."

 היהודי האחרון הינו אחד מגיבורי הספר, שהבין יום אחד שאין ולא יהיו אחריו יהודים והוא צריך לאסוף את כל הידע היהודי הקיים, כדי שיישמר. וכדי לצבור את כל הידע הזה, הולך ומאבד היהודי האחרון, אט-אט את עצמיותו, ושוכח מיהו ומהו ומאין בא. "זכירתו של אבנעזר היתה הפיכתו לאי-אדם. אולי בכך הצליחו הגרמנים במידה מסוימת: תת-אדם הפך לאי-אדם כדי לשרוד ולנצח את המצווה עליו להיות כך."

 את הידע הזה יציג אחר כך בברים אפלוליים כמופע וודוויל, שיופעל ויופק על ידי יהודי אחר ששרד, ושעושה עכשיו, בתום המלחמה, עסקים מצויינים מן הזכרון הזה של היהודי האחרון יחד עם רגשי האשמה של כל העולם.

 ובתקופת זמן אחרת, גיבור נוסף מפתח מיזם עסקי של תעשיית השכול; כתיבת ספרים והקמת אנדרטאות, מציאת חפצים של הנופלים והמצאת כתביהם. ושוב לא חס עלינו הסופר כלל וכלל, ולא על רגשותינו. אולי הוא "… מצליח לעשות מה שספרות גדולה צריכה לעשות והוא להוליד דברים שעדיין לא נולדו, לגלות את מה שהיה בלתי נראה לעין, לתת לגיטימציה לאבסורד…" (כפי שכתב קניוק על גיבור אחר –סופר גרמני שהוא בן דמותו של סופר גרמני אמיתי).

הספר אוחז בקורא ומטלטל אותו ולא נותן מנוחה אף לרגע, והוא מומלץ בהחלט.

 ואשר לי – ייתכן כי כבר "פספסתי" את הזמן הנכון לקראו, ייתכן כי יגיע שוב זמן כזה, ולזמן כזה אשמור את הספר הזה לקריאה נוספת.

היהודי האחרון – יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים. (594 עמודים)

(פורסם ב– 25 ינואר, 2010 בפורום הספרים של YNET)