סוזנה אל תבכי – יובל בן-עמי

סוזנה אל תבכיקודם כל גילוי נאות: את מחבר הספר – יובל בן-עמי –  פגשתי בעבר, מספר פעמים, ואני אף מכירה, שניים מן האנשים המוזכרים בספר הזה; את בן-עמי פגשתי לראשונה על גג הסאב-קוץ' מילגה, מסעדה הודית שהיא גסט האוס הודי בפלורנטין בתל אביב, שהגג שלה מיועד להופעות למיניהן, כשהקהל יושב או משתרע על פופים ומחצלות. בן-עמי היה "מופע הערב", ועם גיטרה בלבד ומערכת הגברה מצומצמת עד מאד, הצליח  להפליא בשירי-זמר-נודד, בעיקר משלו ומעט משל אחרים. ואל יקל הדבר בעיניכם; בימים שכאלה שכל פליט-כוכב-נולד זקוק למערכת הגברה עם reverb ומוניטור משוכלל, ו"תגביר לי את הבס, תוריד לי את ה- Treble, בימים שכאלה, להצליח להרים מופע עם רמקול ורבע, ועוד מופע מוצלח במיוחד, צריך להיות מוכשר בהחלט.

ויובל בן-עמי מוכשר שכזה.

 אם דידי מנוסי טייל בכל העולם (וכתב על זה) בשנות החמישים, יובל בן-עמי עשה זאת עשה זאת בסוף המאה העשרים. חמוש בתרמיל ובגיטרה, עבר וטייל במקומות שונים, בארצות אחרות, פגש אנשים.. וכתב עליהם – בין בטורים לעיתונות, בין בשירים.

 הספר סוזנה, אל תבכי הוא סיפורו של מסע אחד שכזה, מסע בדרומה של ארצות הברית של אמריקה.

את סיום שהותו בת מספר השנים בארצות הברית בחר יובל בן-עמי לעשות במסע בן שלושה שבועות בדרום ארצות הברית, לא קליפורניה השבעה, אלא הדרום האמיתי – זה המכונה חגורת התנ"ך, מדינות הקונפדרציה שאולצו להפוך לחלק מארצות הברית, וחלק מתושביהן לא שוכח עובדה זו.

 לאורך מסעו זה פוגש בן-עמי אנשים, חלקם ממכריו, שבחרו לעשות עמו כברת דרך, חלקם תושבי המקומות בהם הוא מבקר חלקם תיירים כמותו.

 בהקדמה מושכלת, כדי שיכיר הקורא את ההסטוריה המלווה אותו, ובתיאורי המסע, לוקח בן-עמי את הקורא למקומות בהם ככל הנראה לא ביקר מעודו, ואולי אף לא יבקר (למעט הערים כמו ניו-אורלינס, או ממפיס), ומצליח להפוך מסע אישי ופרטי לספר קולח ומרתק.

 את הספר מלווה השיר הו-סוזנה וממנו לקוח שמו.

סוזנה, אל תבכי – יובל בן-עמי, הוצאת חרגול (165 עמודים)

 

(פורסם ב– 2 אפריל, 2010 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *