קלייר פנדלטון הגיעה להונג-קונג בשנת 1952 יחד עם בעלה הטרי, מרטין – שהנישואין לו היו בעצם חבל הצלה מבית הוריה הקרתני שבאנגליה; מרטין קבל משרה בניהול מחלקת המים ומשהציע לקלייר להנשא לו ולבוא עמו, נאותה.

 מעט לאחר הגיעה להונג קונג מתחילה קלייר ללמד נגינה בפסנתר את בתם של ויקטור ומלודי צ'ן, מעשירי האי וממכובדיה. וזאת לדעת – המעמדות בהונג-קונג נמדדים הן על פי המוצא והן על פי הממון; קלייר אמנם אנגליה, ועל כן מעמדה גבוה יחסית, אבל מצבה הכלכלי אינו מתקרב כלל לזה של משפחת צ'ן.

 משפחת צ'ן נמצאת בקשרים עם רבים מן הקהילה האנגלית, שבה כולם מכירים את כולם, כולם מארחים את כולם, כולם יודעים על כולם כמעט הכל. כולם היו באי עשור קודם לכן, עת נכבש על ידי היפנים במלחמת העולם השניה.

המורה לפסנתר אינו עוד "אנה ומלך סיאם" (המוכר גם כ"המלך ואני", עם יול ברינר מרקד וואלס), כלל וכלל לא,  אלא ספר המפנה זרקור אל מה שהתרחש במושבה הבריטית הונג קונג עת היתה כבושה על ידי היפנים בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת.  סיפורה של קלייר והוראת הפסנתר נדחקים הצדה ומהווים רק מסגרת כלשהי לסיפור האמיתי – סיפור סבלם של הנכבשים, אלה שנכלאו במחנה מעצר ובו תנאים כלל לא קלים; על שרירות לבו של הכובש היפני ועל אכזריותו; על צלקות המלחמה שנותרו חרותות בבשרם ובנפשם של אנשים.

על אלה שנעלמו ולא חזרו.

וישנה החברה הגבוהה שבמושבה, שעד רגע לפני הכיבוש חיה חיים טובים ונוחים, וביניהם טרודי – בת תערובת לאם פורטוגלית ולאב סיני; שהיא בת דודה מדרגה שניה למלודי צ'ן, ומאהבתו של ויל טרוסדייל.

ואז באה המלחמה, וקשרים ישנים ניתקים, וחדשים באים במקומם…

 ועשור מאוחר יותר מגיעה קלייר פנדלטון להונג קונג ופוגשת בפצעים הישנים ובצלקות הישנות, שאם רק מגרדים אותן מעט – הן מיד נפתחות.

 המורה לפסנתר לא זכה כמעט לאזכורים על ידי המבקרים, ואיכשהו נדחק למדף השכחה כמעט מיד; אבל הוא ספר ראוי ומומלץ ביותר, כתוב היטב ושופך אור על מקום וזמן שאיכשהו רחקו מאיתנו תמיד.

 המורה לפסנתר – ג'ניס י"ק לי. תרגום: שי סנדיק. הוצאת מודן. (304 עמודים)

(פורסם ב- – 15 אוגוסט, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(The Piano Teacher – Y.K. Lee)