החקיין – דייוויד בלבין

החקיין"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"

 האמת שהתהייה הזו עלתה גם בראשי, איפשהו במהלך הקריאה, ומאד שמחתי לפגוש אותה מנוסחת כך בתוך הספר;  איך זה שלא שומעים כמעט על זיופים של ספרות? אבל שומעים לא מעט על זיופים של יצירות אמנות, ועל חשדות כי ציור זה או אחר שיוחס לאמן זה או אחר הוא בעצם פרי מכחולו של תלמידו, או סתם העתקה מוצלחת במיוחד…

 מארק טרייס ניחן בכישרון נדיר; הוא מצליח לחקות, כולל דקויות, כתיבה של סופרים אחרים, ומשמדובר בסופרים מתים, הרי שניתן "לגלות" כתב יד גנוז, לפרסמו או למכרו, והסופר כבר לא כאן כדי להתנגד.

(לא מעט כתבים גנוזים התפרסמו לאחרונה, ומי לידינו יתקע כי אכן אלה יצירותיהם של הכותבים המדוברים? ואם סופר בחר לגנוז את יצירתו, מדוע זה אנחנו "נדחפים" כך לקראה?)

 הכשרון הזה של טרייס מתגלה עוד בבית הספר, כאשר הוא מצליח ליצור חיקוי מתקבל על הדעת של כתיבה דיקנסית, עד כדי הטעיית המורה שלו, הסבור כי טרייס פשוט העתיק מתוך ספר של דיקנס (ללמדכם שבורותם של מורים, לעתים, אינה תלוית גיאוגרפיה). טרייס שגדל בבית אמו (אם יחידנית) מוקף בספרות וספרים, מצליח "לאמץ" סגנונות שונים של סופרים שונים, גם בבגרותו. הידע הספרותי הנרחב וכשרונו יוצא הדופן מאפשרים לו להטעות לא מעט אנשים ואף לא מעט מומחים, להוליך שולל ולהיות מולך שולל.

 במהלך הספר אנו עדים להתבגרותו של טרייס, הצורך להתמודד עם "העולם שבחוץ", יחד עם רצונו העז להפוך לסופר, יום אחד, רק שבינתיים, הוא יכול לעסוק במה ש"מסביב" – לימודי ספרות באוניברסיטה, עבודה בכתב-עת לענייני ספרות וכמובן, זיוף כתבים "גנוזים" של סופרים.

 בנקודה מסוימת נראה לי שהספר קצת הלך לאיבוד – בין ענייני הזיוף והחיקוי הכה משעשעים לבין היותו רומן התבגרות, נעלם קצת המומנטום. מוטב היה, אולי, לדבוק בענייני החקיינות, ופחות באהבות נעורים ואיבוד בתולים כן או לא.

 מצד שני – הספר קולח ומרתק דיו, כך שבסופו של דבר זהו ממתק של קיץ, לא כבד, לא מעיק, דן בספרים וסופרים (ומאפשר לנו להנהן בשמחה בכל פעם שאנו נתקלים ב"מכר" ותיק  מתחום הספרות) יחד עם קצת רכילות מן העולם הספרותי של המאה ה- 20.

החקיין – דייוויד בלבין. תרגום (טוב מאד בהחלט): קטיה בנוביץ'. הוצאת אחוזת בית ספרים. (248 עמודים)

(פורסם ב– 18 אוגוסט, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(The Pretender – David Belbin)

אלה יווניה קוראת ספרים