סיפור חניכה והתבגרות של נערים ממחלקה 1 בפלוגה אחת בפנימיה צבאית בפרו. ובפנימיה, כמו בכל פנימיה, או כך לפחות בספרים, הנערים הצעירים עוברים חניכה על ידי הנערים הבוגרים יותר: טרטור הגובל בהתעללות, במהלכו מוכים הנערים ומוכרחים לבצע כל מיני פעילויות משפילות, נקראים בשמות גנאי (כאן אלה ה"כלבים") ובתורם ישפילו ויטרטרו מחזור צוערים חדש.

 העיר והכלבים הוא סיפורם של הנערים מן המחלקה המסוימת הזו, החברויות ביניהם, האיבות, המטען שהם נושאים מן הבית, האהבות, הסיפורים המשפחתיים; לחלקם הפנימיה היא מקלט, לאחרים ארץ גזרה.

סיפורם מסופר בין עבר להווה, ובין לבין מתגנבת (במחצית השניה של הספר) ביקורת נוקבת על המימסד, על הצבא, המעדיף לכסות ולטייח, ובלבד ששמו של הגנרל או הקולונל לא יוכתם באיזו שערוריה.

 את הספר הזה קראתי בנעורי וזכרתי לו חסד נעורי, אלא שבקריאה חוזרת, מקץ כך וכך שנים, לאחר שהכרתי את כתיבתו המאוחרת של יוסה, לאחר שטולטלתי ב"חגיגת התיש", לא מצאתי אותו טעם ייחודי, אותו "קסם" שהכרתי פעם. כארבעים שנים מפרידות בין הספרים הללו, והבדלי הכתיבה ניכרים.

 הספר נמצא בבק-ליסט של ההוצאה, ומדי פעם מודפס מחדש – באותה אות (קטנה) עם אותן טעויות הגהה, וכמובן שהתרגום לא חודש מאז, כך שלעתים נתקל הקורא בביטויים המגחיכים כמעט את הקריאה.

 יש ספרים שקריאה חוזרת אחרי שנים פוקחת עיניים ומעשירה, ומחדשת; יש ספרים שמוטב היה לשמור את טעמם מפעם, ולא לשוב אליהם שנית. הבעיה היא שאין דרך לדעת איזה ספר נופל לאיזו קטגוריה.

 העיר והכלבים הוא ספר חשוב לקריאה, הוא קריא ומרתק, אבל איפשהו, במהלך השנים, אבד לי משהו בדרך.

מומלץ עם הסתייגות.

העיר והכלבים – מאריו ורגס יוסה. תרגום (מיושן): יוסף דיין. הוצאת עם עובד. (390 עמודים)

(פורסם ב– 8 ספטמבר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(La ciudad y los perros – Mario Vergas Uasa)