"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…

ומזה ומזה למסילת-הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזֵקִי או הסָארוזֵק, הערבות הצהובות התיכונות.

במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת-הברזל, כמו מין קו גריניץ'….

והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…"

כך, כמין פזמון חוזר, שב ועולה הטקסט שלעיל לאורך כל הספר.

 יום מותו של קָזַנְגַפּ הזקן, זקן העובדים – פועלי המסילה בישובם הזעיר בּוֹרַאנְלִי-בּוּרָאנִי, ישוב בן שמונה בתים בסך הכל – שמונה משפחות בסך הכל, בתוך המדבר הקזחי. יום מותו וקבורתו של קזנגפ הזקן הוא היום בו מספר הספר הנפלא הזה.

 גבור הספר – יֵידיגֵיי ז'אנגֶלדין, ההופך עתה להיות זקן הקהילה, הוא הקובע את סדרי הקבורה, והוא העומד בראש מסע ההלוויה הקטן, קטן עד כאב, משום שיש להמשיך בעבודה ולהתיק פסים ולהחזירם, להעמיד רכבות במסילה צדדית, ולהחזירן לראשית. ומסע ההלוויה יצא לבית הקברות אנה-בית, מקום קבורתה של ניימאן אנה האגדית, מקום הקבורה המרוחק מעט מבוראנלי-בוראני.

 ובמשך מסע ההלוויה הזה צצים ועולים בו, ביידיגיי,  זכרונות, איך לחם במלחמות, ואיך אהב, ואיך שב, איך גדלה הקהילה ונוספו לה אנשים, ואיך עזבוה.

 ובמקביל – סיפורי אגדות ושירים המהווים בסיס מיתי לכל אמונותיהם, כמו סיפורו של המשורר הזקן (היום היו קוראים לו: אמן מבצע) שהיה מחבר מלים, מלחינן ומבצע בו במקום, ואיך התאהב בנערה צעירה, משוררת כמוהו, ואיך שרו איש לרעותו שירי אהבה:  "אם באת הנה ממרחקים לשתות מי מעין זכים, אני אעוף אליך כמו הרוח, בֶּגימאי, אפול פה לרגליך, בגימאי. אם זה יומי האחרון, אם כבר חרץ גורל דיני, לא ישיגני מוות, בגימאי, אחיה ולא אמות עוד, בגימאי, אקום מן המתים, הוי בגימאי, כי לא אוכל לחיות אלא אתך, ובלעדיך כמו יאבד מאור עינַי, הוי בגימאי…"

סיפורי מיתולוגיה מקומית שיעלו לאחת הדמויות בספר בחירותה, בשמה הטוב …

 כי אכן, לאורך התקופה העולה בזכרונתיו של יידיגיי, עברה ברית המועצות את תקופת סטלין ובריה, זמנים בהם אם נחשד אדם בפשע כלשהו כנגד המולדת, כנגד המהפכה, הרי ברורה אשמתו, משום שהמפלגה אינה טועה ואינה יכולה לטעות.

ובמקביל לסיפורו של המקום הקטן, בוראנלי-בוראני, וסיפוריהם של תושביו, עולות עוד ועוד עוולותיו של השלטון כנגד האדם הקטן – האזרח.

 ועוד סיפור, אף הוא במקביל, על התרחשות בלתי תאמן, הקורית בתוך שיתוף הפעולה (הבלתי יאמן כמעט אף הוא) שבין שתי המעצמות הגדולות – ארצות הברית ורוסיה, שיתוף פעולה שעניינו תחנת חלל משותפת והסכמות משותפות, ומשום שבסיס השיגור הרוסי נמצא בסמוך למפגש המסילה בבורנאלי-בוראני, הריהו הוא הופך לחלק כמעט אינטגרלי מן הסיפור.

 ביד אמן טווה אייטמטוב את הארועים החיצוניים והפנימיים, יחד עם האגדות, אל תוך מארג מרתק ונוגע ללב, המשאיר את הקורא/ת עם חוויה מופלאה, המדלגת מעל מרחקים וזמן, ותרבויות שונות לחלוטין.

 והיום איננו כלה – צי'נגיס אייטמטוב. תרגום (משובח ביותר): דינה מרקון ואמציה פורת. הוצאת עם עובד. (398 עמודים)

(פורסם ב- – 23 ספטמבר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(И дольше века длится день – Чыңгыз Айтматов)