כן, שוב היה לי "לא נעים" להפסיק לקרוא באמצע, או אפילו די בהתחלה

למרות שהיה לי ברור לגמרי שזה לא ישתפר בהמשך..

והיו לספר הזה כל התנאים להיות ספר מופת, או לפחות ספר מוצלח ביותר…

האי של סופיה הוא סיפורה של מושבת מצורעים מול חופי כרתים ביון (כבר אופציה מרתקת – הלא כן?)..
לו רק היתה המספרת ("סופרת" זה תואר רם מדי בשבילה) נשארת שם, באי המצורעים – "בבית הכלא לחיים" הזה.. שממנו משחרר רק המוות.. ואף על פי כן הם יוצרים לעצמם חיים מלאים ..

לו רק היתה נצמדת לכמה דמויות באי הזה שהפך לסוג של "בועה" בזמן שבעולם סביב רעשו רחשו מהפיכות ומלחמת עולם..
הרי רק נושא שכזה ראוי לסיפור..

אבל ויקטוריה היסלופ נסתה לפרוס את ספורה גם לנשארים מאחור, שגם לאלה היו חיים מלאים – אהבות, רומנים, חיזורים… ופה ושם להזכיר קצת אלים יוונים, ומנהגים ביון – באיים מול היבשת, בכפרים מול הערים (ואני, הלא יש לי איזו חולשה בלב ליונים)

מין "תפסת מרובה לא תפסת" שכזה (אלא אם כן היתה מוציאה תחת ידה איזה אפוס רחב יריעה..)

נשארנו עם רומן למשרתות! כזה שדמויותיו שטוחות ומרוב אירועים ומאורעות ושנים, אין שום תחושה של "משהו שבאמת קורה".

מין – סתם ספור כזה

וחבל

האי של סופיה – ויקטוריה הייסלופ. תרגום: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים (441 עמודים)

(פורסם ב- 7.8.2007  בפורום הספרים של YNET)

(The Island – Victoria Hislop)