האלמנות של ימי חמישי – קלאודיה פיניירו

 האלמנות של ימי חמישי

האלמנות של ימי חמישי הן ארבע נשים הנותרות, מדי יום חמישי ללא אישיהן, הנפגשים אצל אחד מהם למשחקי קלפים.  הן נקראות כך, כבדיחה פרטית, מתוך הבדיחה הנרחבת יותר על אלמנות הגולף – אלה הנותרות בגפן מספר שעות בסופי השבוע, עת אישיהן משחקים גולף.

 וכולם חיים חיים מאושרים באלטוס דה לה קסקדה – שכונה מוקפת גדר, שפעם היתה קאנטרי קלאב עם מגרש גולף במרכזו, ומרכז ספורט, כשמסביבם בתים לסופי שבוע, לעשירים הבאים לשחק; ולאט לאט הפך למקום שנשארים בו בכל השבוע, ורק יוצאים לעבודה ממנו – הגברים יוצאים לעבודה, והנשים נשארות לטפח את הגנים והבתים; והוקמה גדר – חומה, בעצם, מסביב לשכונה, ונשכרו שומרים לשמור שאף אחד שאינו מן המקום לא יוכל להכנס. נקבעו תקנות, והוקם ועד מנהל, שתפקידו לשמור על הסדר במקום, ולקרוא לסדר את אלה המפרים.

 חוץ מן התקנות החלות על כל תושבי המקום, ישנן גם תקנות בלתי כתובות, כאלה שבמקומות אחרים מכונות – לחץ חברתי; צריך להתלבש בבגדים הנכונים, לשתול את הצמחים הנכונים, לקנות רהיטים נכונים לבית, לשלוח את הילדים לבית הספר הפרטי הנכון… וכל אלה עולים כסף, הרבה כסף.

 אבל לתושבי אלטוס דה לה קסקדה יש כסף, הרבה כסף. כמו נובורישים במקומות אחרים בעולם הם ממהרים להפגין את קיומו של ה"הרבה כסף" הזה : למי יש בית יותר גדול? למי יש בית יותר מעוצב, מי קרוב יותר למגרשי הגולף, למי גינה מטופחת יותר, מי מחזיק כלי אוכל מהודרים יותר.. וכן הלאה וכן הלאה.

 וכמו בקהילות קטנות וסגורות – הכל נשאר במשפחה; אין מוציאים את הצרות החוצה. הכל נפתר בתוך הקהילה: "ועדת המשמעת… תפקידם לטפל בכל הפרות הסדר… ותמיד מדובר בהפרות סדר, לא בעבירות. כי על הנייר, באלטוס דה לה קסקדה לא קיים מושג כזה, 'עבירות'. אלא אם כן האשם הוא אחד העובדים, או עוזרת בית, או פועל מסוג אחר, אבל אז העניין מטופל באפיקים אחרים. … אם אחד התושבים – או אחד מילדיו, או מקרוביו או מחבריו – עובר על החוק, לא תוגש תלונה לשלטונות שמחוץ לגבולות השכונה. המגמה היא לפתור כל דבר ועניין בדלתיים סגורות. … אלטוס דה לה קסקדה היא משפחה אחת גדולה עם חצר אחת גדולה. ולכן היא עצמה שופטת את הפרות הסדר שמתרחשות בתחומה ומגדירה את העונשים. באמצעות ועדת המשמעת. … באלטוס דה לה קסקדה איש אינו מגיש תלונות במשטרה. לא רק כי כך מקובל, אל כי אנשים רואים זאת בעין מאד לא יפה. כל המקרים נפתרים כאן, בגבולות השכונה. את התלונה מגישים להנהלת הקאנטרי, הקאנטרי שופט, והקאנטרי מעניש או מוחל." (רק לי זה הזכיר קיבוץ?)

 אבל מה קורה כשהמצב הכלכלי מורע? וכבר אי אפשר להחזיק אותה רמת חיים כמו קודם, כבר אי אפשר לקנות כל מה שרוצים בגחמה של רגע? הבנקים לוקחים את כרטיסי האשראי… אבל צריך להמשיך להחזיק את הפאסאדה, להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר, וכן – גם הקיץ ניסע לחופשה, במקום אקזוטי.. וכן, נקנה לילדה את הכלב הזה שהיא רוצה… וכן, נמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר הפרטי, שבו הם לומדים לדבר אנגלית…

 ביד אמן מציירת פיניירו את החיים ב"חממה" הסגורה הזו, של המתעשרים החדשים (יחסית), החיים הרבה מעבר למה שהיא באמת יכולתם. על התיסכולים, המשחקים, העמדות הפנים; וגם על כוחן של הנשים, המוצאות פתרונות אפשריים להמשיך לצוף על פני המים עד שירווח, והמוצאות כוחות להגשים פתרונות שכאלה.

ספר מרתק ומומלץ ביותר

 האלמנות של ימי חמישי – קלאודיה פיניירו. תרגום (מצוין): רינת שניידובר. הוצאת "כתר" (247 עמודים)

 

(פורסם ב– 3 ינואר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(Las viudas de los Jueves – Claudia Pineiro)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *