נסיעה – יאיר אסולין

נסיעה

"זה דבר מעניין איך הנפש עורכת עבורנו את הזיכרון, אני חושב לעצמי, איך היא מסננת את הדברים שמבחינתה אין בהם שום צורך. איך לפעמים אדם זוכר רגע אחד אבל לא זוכר את זה שקדם לו או את זה שבא מיד אחריו." (עמ' 86)

 דבר מעניין קרה לי בספר הזה; פתאום "נזרקתי" אחורה, ליום הראשון שלי בבסיס אחד, אי שם בסיני, איך הלכתי למלא את "טופס הטיולים" המפורסם, בליווי מש"קית הת"ש, והרגשתי איך גרוני נחנק מדמעות.

ההרגשה הזו, של חוסר אונים כמעט מוחלט, חוסר יכולת לשנות, היות חלק מה"מכונה" הצבאית, זו הלוקחת אנשים בצבעים שונים, עם דעות שונות, עם אהבות שונות וחוויות שונות, והופכת אותם ל"חיילים" הנראים כאילו נוצקו בתבנית אחת, בעלי מוטיבציה אחת, חדורי רצון אחד.

 "… יש כאלה, והם רבים, שחושבים שהצבא זאת חוויה 'מכוננות', 'נהדרת', 'מחשלת'. איזה טמטום." (עמ' 26)

 סביב החוויה הזו, של ההימעכות על ידי הגוף הגדול והמסורבל הזה, הנקרא "צבא", נע ספרו המצוין של יאיר אסולין.

המספר מתאר את העובר בראשו ביום אחד, בנסיעה אחת, אל הקב"ן, אל הדרך שהיא אולי החוצה מן הצבא, על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינה חברתית ואישית.. אבל הוא לא יכול יותר; הצבא הזה, שלוקח אל תוכו את כולם ומנסה לתת להם דמות אחת, שאין לו הכלים לטפל בחריגים מכל סוג שהוא, הביורוקרטיה, האדנות, ה"עבד כי ימלוך".. החוויה המכוננת של רובנו, והפרשנות האישית של כל אחד.

 במהלך הנסיעה הזו אל הקב"ן, שהוא אות קין וסטיגמה, אבל אולי הוא היחיד שעוד יכול להציל או לפחות לשנות משהו.. במהלך הנסיעה זו, עם אביו של המספר, שעבורו הליכה לקב"ן היא משהו ש"לא עושים"  (כי זו אות קלון לכל החיים, וכי הצבא הוא הכרח וחובה, וכל המלים היפות שפעם אמרו לנו): "…'אתה בטוח מבין שבלי צה"ל המדינה הזאת לא יכולה להתקיים.'

'אבל איך היא מתקיימת עכשיו?' שאלתי. 'היא מחייבת בחוק אנשים בני שמונה-עשרה להתגייס, לוקחת להם את השנים הכי טובות שלהם, את כל החלומות שלהם, מחריבה להם את הנפש, מלמדת אותם שמה שחשוב זה לרמות ולגנוב ולרמוס ולהתקמבן ולכבוש ולנצח. זה מה שהמדינה צריכה ללמד בגיל הזה? זה נשמע לך נורמלי?" (עמ' 38)

 הנער הנוסע לקב"ן, הוא אחד שלא הצליח להסתגל ולהתכופף, לציית בעיוורון, לקמבן לעצמו הטבות קטנות. יהיו בינינו שיחשבו שהוא מפונק, או מתנשא, ו"הרי כולם הולכים לצבא" ו"הצבא הוא חזות הכל" ו"אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה לא יהיה צבא"…

אבל הוא לא יכול.

הוא נקרע.

הכאבים הם פיסיים ממש; הכאבים המלווים את המחשבה לחזור לבסיס.

התחושה הזו, ששום דבר לא חשוב, ושום דבר לא משנה… ההתאיינות הזו, האדישות. הרצון למות רק לא להמשיך בחיים הקטנים הללו שהצבא מייעד לך:

"אין אמת ושקר בצבא. אמת זה מה שהמפקד אומר לך למרות שלפני רגע הוא אמר את ההיפך הגמור, ולאהוב צריך רק את מי שמועיל לך ורק כל עוד הוא מועיל לך. … וגם נכון או לא נכון אין. יש רק 'משמעת צבאית', יש רק הכותרת הזאת, שהיא כל כך נקייה, כל-כך סטרילית…

אחר כך חשבתי שאם זאת המשמעות של המושג הזה, אם הפירוש של 'משמעת צבאית זה שאני צריך למחוק את עצמי, את המחשבות שלי, את הרגשות שלי, אז אני מעדיף להיות בוגד ולא לעשות את זה." (עמ' 74)

 הוא לא גיבור גדול, המספר, רק בחור רגיש וחושב. רק אחד שלא מצליח להסתגל למסגרת הזו, של הצבא.

לנסיעה הגעתי במקרה. הערב ההוא בצומת ספרים, בו הוצגו סופרי ביכורים, אירח גם את יאיר אסולין, שאמנון דנקנר סיפר והמליץ על ספרו. הדברים שנאמרו שם שלחו אותי אל הספר הנפלא הזה, ואני מעבירה אליכם את ההמלצה הזו.

נסיעה – יאיר אסולין. הוצאת חרגול / עם עובד.(102 עמודים)

 

(פורסם ב– 28 פברואר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *