ארכיון תגיות: אלן ברדלי

הגרדום בקרחת היער – אלן ברדלי

הגרדום בקרחת היער

פגישה נוספת עם פלביה דה-לוס, הבת השלישית והצעירה למשפחת דה-לוס, המתגוררת בבאקשו, באנגליה ה(מאד) כפרית. משפחה עם שושלת יוחסין ההולכת אחורה עד המאה ה- 11 לפחות, שהונה הדלדל למדי:

"הבעיה שלנו, בני משפחת דה לוס, החלטתי, היא שאנחנו שורצים היסטוריה בדיוק כמו שאנשים אחרים שורצים כינים. בני משפחת דה לוס ישבו בבאקשו מאז שנתקע למלך הרולד חץ בעין בקרב הייסטינגס ב- 1066, ורובם היו אומללים בדרך סבוכה כזאת או אחרת. כנראה אנחנו נולדים עם שמץ של גדולה ואפלה בעורקינו, ואנחנו לא יכולים לדעת, ברגע מסוים, איזה מהשניים מניע אותנו." (עמ' 241)

 פלביה, בת אחת עשרה בערך, סקרנית וחקרנית, חובבת כימיה (מתעניינת בעיקר בדרך ייצור וזיקוק רעלים שונים), קצת מפוזרת, קצת לא אחראית:  "ילדות בנות אחת-עשרה לא אמורות להיות אחראיות. אנחנו כבר לא בגיל הבובתי החמוד: הגיל שבו אנשים מתכופפים אלייך ומדגדגים אותך בבטן ועושים קולות טפשיים. רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה. ועדיין לא הגענו לגיל שאפשר להחשיב אותנו לבוגרות. האמת היא שאנחנו בלתי נראות, חוץ מהמקרים שבהם אנחנו בוחרות להראות." (עמ' 102)

 הבית, כאמור, בית אצולה (נמוכה) והחינוך – תרבותי לעילא: "אבא אמר לנו שלהאזנה למוזיקה יש חשיבות רבה בחינוכה של אישה הגונה." (עמ' 48)

  להמשיך לקרוא

Share

המתיקות שבתחתית הפאי – אלן ברדלי

 

המתיקות שבתחתית הפאי

שנת אלף תשע מאות וחמישים – מחצית המאה העשרים; בריטניה של אחרי המלחמה מתחילה להתאושש ממאורעות המלחמה העולמית השניה.

 בריטניה הכפרית ובה (עדיין) משפחות אצולה בדרגה זו או אחרת (כאלה שכיכבו פעם בספרים כמו טום ג'ונס, או ספריו של דיקנס). משפחות שלהן שושלות יוחסין ההולכות מאות רבות אחורה, חלקן מתגוררות באחוזות שמיסי הירושה אוכלים בהן בכל פה, וכבר אינן יכולות לתחזק את הפאר של פעם…

 אבל הכבוד נשאר. השמות המוענקים לילדים (ולילדות) תמיד יהיו שמות עם ניחוח אצולה; תמיד יהיו לילדים ולילדות הללו תחביבים מעניינים, ידע נרחב בספרות ובמוסיקה, ובתרבות בכלל.

 המשפחה מתגוררת ב"בית החדש" שהוא "רק" בן שלוש מאות שנה, אחרי ש"הבית הישן" נשרף בידי השכנים, מסיבות של אמונה. .. "שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה-לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.

כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית קברות. ככה נראו בעיני החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג'ורג'יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share