ארכיון תגיות: דג זהב

אגם הצללים – רוני גלבפיש

אגם הצלליםלכתוב ספר פנטזיה זה דבר מסובך; צריך להמציא עולם עם חוקים משלו, שיהיו הגיוניים באותו עולם, ויהיו מתקבלים על דעת הקורא/ת. הסופר/ת צריך/ה להיות עקבי/ת כך שלא ניתַקל בסתירות ובאי-הגיון בתוך ההגיון של עולם הפנטזיה.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית ועוד מקומי זה דבר מסובך עוד יותר; כי הרי אנחנו מכירים את המקום והשפה, את עיקולי הכביש, לפחות בכבישים העיקריים, ולפעמים גם בנידחות שבדרכים. גם את הנופים אנחנו מכירים, כמעט בכל מקום, ואת החיות המקומיות והצמחים והציפורים.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה כבר בכלל עניין מסובך מאין כמותו. משום שספר לבני הנעורים לא יכול שיכלול כל מיני עניינים ש"רק מבוגרים מבינים", או שצריך שיעברו את הצנזורה ההורית והמחנכת, ויחד עם זאת תחדש משהו לאותם בני ובנות נוער קוראות וקוראים שכבר נפגשו בעולמם של הארי פוטר, והקוסם מארץ ים, המצפן המוזהב, ועוד ועוד. וצריך גם לכתוב בשפה שלא תהיה גבוהה מדי כדי שיבינו (בכל זאת, העברית הולכת ומידלדלת עד כדי כך שספרי ילדים שנכתבו פעם משוכתבים עכשיו ושפתם מתעדכנת) ולא מתיילדת שלא יעלבו, ושגם ההורים יוכלו ליהנות.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, שסביבתו מקומית, וקהל היעד הוא בני הנוער, זה עניין מסובך ביותר.

רוני גלבפיש עומדת באתגר הזה בכבוד, וכתבה ספר שהוא כולו מחמדים וממתקים – מרתק, מותח, מאלף, מחנך (קצת, כי יש לה גם אג'נדה, אבל אין היא פוגמת בסיפור כלל וכלל). ספר ששיאו בסצנת הסיום, שאז אי אפשר להניחו מן היד, אף אם השעה מאוחרת ושמורות העיניים כבדות. אי אפשר להפסיק. עד תומו.

יערה בת השלוש עשרהף יושבת בשיעור ושומעת בתוך ראשה את קולה של תאומתה, תמר – "אני עפה". והרי אסור להם לעוף. אסור להם לכשף. אסור להם ללחוש לחשים. לא בגיל שלוש עשרה.

"גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב. ילדה טובה לא פורשת כנפיים. לא לוחשת. לא מעזה לסטות לרגע מהדרך שהורו לה. ילדה טובה ומושלמת..." (עמ' 131)

להמשיך לקרוא

Share