ארכיון תגיות: דוד גרוסמן

נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן

נופל מחוץ לזמן

סופר אחד שאני מכירה ושאיבד נפש קרובה אמר לי פעם, כששאלתיו לגבי ספרו הבא, שאין הוא האדם שהיה פעם, ואין הוא כותב כפי שכתב פעם… דויד גרוסמן, לאחר שאיבד את בנו, אף הוא אינו אותו סופר שהיה פעם, וכתיבתו שונה בתכלית השינוי.

לא עוד בחינה ובדיקה מדוקדקת של כל מלה וצליל, מכל כיוון אפשרי, בכל ניסוח העולה על הדעת, אלא כתיבה מזוקקת, מדויקת, חסכונית.

פואטית במידה מסוימת, אם כי החריזה כאן כשהיא נמצאת, אינה באה על חשבון התוכן אלא נבלעת בתוכו, ורק משום השורות הקצרות, הכמו שיריות, נראית לפתע.

 אבל כל הנאמר עד כה עוסק בצורה, והספר הזה כולו קריאת כאב נוקבת, חרישית, פיוטית, נוגעת ללב וקורעת אותו לגזרים.

  להמשיך לקרוא

Share

ספר הדקדוק הפנימי – דוד גרוסמן

ספר הדקדוק הפנימיפעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.

אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים  ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" נקנו לילדים בשנות נעוריהם, ו"אח חדש לגמרי" נקנה לא כל כך מזמן לנכד הגדול כשנולד לו אח קטן.

 וכך התנהלנו לנו, גרוסמן ואני, בשני מסלולים מקבילים – הוא כותב ספרים, ואני לא קוראת.

 עד שבא "אשה בורחת מבשורה" ובתי "דחפה" אותו לידי ואמרה לי: קראי!! אבל זה גרוסמן אמרתי, "קראי!!" אמרה, "צריך".

 אז קראתי – ואהבתי כפי שכבר הרבה זמן לא אהבתי כך ספר, וכל ספר שבא אחריו הושווה לו מיד, ונוצר מין רף גבוה שכזה שאליו צריך לשאוף…

 ומה יותר טבעי מאשר לקחת ליד את "ספר הדקדוק הפנימי" שהומלץ כאן כל כך?

  להמשיך לקרוא

Share

אשה בורחת מבשורה – דוד גרוסמן

אשה בורחת מבשורהקודם כל – תודה לבתי הבכורה, שאלמלא "דחפה" לי את הספר ליד, ככל הנראה היה עובר עוד הרבה זמן עד אשר הייתי קוראת בו, אם בכלל.

ואיך להתחיל? איך להתחיל לכתוב בקורת על ספר רב דפים שכזה, שכולו "אנחנו"? איך כותבים בקורת עלינו?

 כי כזהו "אשה בורחת מבשורה" – אנחנו; אנחנו אורה ואברם ואילן, ואדם ועופר הם הילדים שלנו, שאנחנו שולחים לצבא ומפסיקים לישון בלילה, עד שיחזרו

 בתקוה שיחזרו

 בתפילה שיחזרו

 ובלב בשקט, ותיכף "מבריחים" את המחשבה הנוראה, מתכוננים ל"איך נקבל את האנשים שיגיעו מיחידת הנפגעים" (אסור לחשוב על כך בשום אופן, אבל המחשבות מתגנבות מעצמן)

 ואולי להתחיל מאורה, שבחרה להיות "סרבנית בשורה"; קודם אטמה את ביתה : "הדלת. החלק התחתון שלה. ארבעה סורגים קצרים וזכוכית מט עבה, שקופה-למחצה. ממדפסת המחשב היא מוציאה שלושה גיליונות ניר A4 ומדביקה על הזכוכית. ככה לא תראה גם את הנעלים הצבאיות שלהם."

להמשיך לקרוא

Share