ארכיון תגיות: דומניקו סטרנונה

שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה

"'אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחייםמסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב- 11 באוקטובר 1962, ביל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסיה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר.."'" (עמ' 7)

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בספר הראשון שקראתי של אלנה פרנטהימי הנטישה; כאילו הפרידות האלה, החיתוך החד הזה של הנישואין, ההודעה של הבעל (תמיד של הבעל) שהוא עוזב, או פשוט עזיבתו, מותירה את אשתו המומה וכואבת, כאילו כל אלה אופייניים רק לאיטלקים, ועוד יותר – לנאפוליטנים שבהם. אבל איכשהו ניגון השפה (אפילו דרך תרגום) הזכיר לי את הספר ההוא.

והכאב, הכאב המצמית הזה, שאוחז בה, באשה הנטושה, המופתעת. כל כך דומים.

להמשיך לקרוא

Share