ארכיון תגיות: הספריה החדשה

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי

סונטת קרויצרטוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.

אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.

אבל הזמן, כאמור, הגיע.

איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר:
להמשיך לקרוא

Share

כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא

Share

קונטרַפּוּנקט – אנה אֶנקוויסט

קונטרפונקט לפני הכל

".. הטמעת התווים וחילוץ המנגינות מילאו את מוחה הפגוע. לקצב המוזיקה יכלה יום-יום לנשום זמן-מה לרווחה. בדרכים עקלקלות אִפשר לה באך גישה אל זכרונה: כל וריאציה העלתה זיכרונות מן הילדה, והיא רשמה אותם במחברתה. בחשדנות, כי זיכרונות הם שקרים. באיפוק, כי לא היה לה כל עניין בסנטימנטליות" (עמ' 204)

"…בעודה מקרטעת על הפסנתר, העלתה בתוכה שברים מחיי הילדה…"(עמ' 207)

משפחה – אב, אם, ילדה, ילד. פרגמנטים של זיכרון. אפיזודות מן החיים. האשה, הכותבת זכרונותיה במחברת, אין לה שם; לעתים היא נקראת "האם", לעיתים "האשה". היא ניגנה פעם בפסנתר, האשה, עם הילדים על ברכיה. היא ניגנה פעם את היצירה הזו – "וריאציות גולדברג" של יוהן סבסטיאן באך, בעת לימודיה, ועתה היא חוזרת אליה, כדי להכניס איזשהו סדר לחייה.  היצירה שנכתבה על ידי באך הכואב את מות בנו.

"כך נוצרה המוזיקה שלא נשמעה כמוה, שתקבל לימים את השם 'וריאציות גולדברג', מוזיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוזיקה, כפי שנרשם בדף השער. וזה היה שקר; המטרה העיקרית של של הווריאציות היתה להגן על יוצרן מפני טירוף-הדעת." (עמ' 199 – 200)

להמשיך לקרוא

Share

לוויה בצהריים – ישעיהו קורן

לוויה בצהרייםהרבה עצב ובדידות יש בספר הזה, הכה מינימליסטי, כה מהודק, כה מדויק.

מושבה על הגבול של לפני המלחמה ב- 1967, קהילה שכולם בה מכירים את כולם, וכולם יודעים על כולם הכל, או כמעט הכל. או כך נדמה לפחות.קהילה שכזו שכולם מכירים בה את כולם, ולכולם יש מה להגיד על כולם, וכולם אמורים, לפחות לכאורה, להיות, בדרך זו או אחרת ערבים זה לזה, ומאוחדים ומאוגדים. לפחות לכאורה.

רק לכאורה.

הגר נשואה לטוביה. אין להם ילדים. טוביה עובד במוסך. היא לא עובדת. נמצאת כל היום בבית, משגיחה לעתים על בנם הבכור של השכנים, שרה ושימחה, על יפתח, בעיקר כששרה נאלצת לנסוע שוב ושוב לרופאים עם בנה הצעיר, הפגוע.

הגר יוצאת לעתים מזומנות לטייל בכפר הערבי הנטוש הסמוך, המשמש לעתים כמגרש אימונים לקבוצות חיילים.

לעיתים היא לוקחת איתה את יפתח.

להמשיך לקרוא

Share

אשה זרה – אבירמה גולן

אשה זרה

במהלך הקריאה בספר הזה היו בו מלים ושורות ופסקאות ששברו את לבי וריסקו אותו לרסיסים… ולא משום שיש בו דרמה גדולה, או טרגדיה ענקית. אלא משום שהחיים המתוארים ומסופרים בו כל כך מדוייקים, כל כך קרובים, שאי אפשר שלא יגעו בלבה של הקוראת.

 שתי נשים, שונות לכאורה זו מזו בהכל, שאין ביניהן דבר כמעט; שהאחת אינה יודעת על השניה אלא את שמה (וגם הוא אינו מדויק) והשניה יודעת על הראשונה כמעט הכל, אבל רק בחדרי חדריה.

 האחת – מלי נוסבאום, פרקליטה בכירה, אם לשני ילדים בוגרים, גרושה, מתגוררת לבדה בדירה שהיתה פעם של הוריה, מהגרים מתוניס דרך צרפת, עד שבאו לארץ וגידלו כאן את ילדיהם, על פי דרכם. מלי, שהיתה פעם רֶזִין – מלכה. עכשיו היא נוסבאום מהפרקליטות, מחוז תל-אביב. ויש לה איש שהיא אוהבת, בסתר, כי יש לו אשה שהוא נשוי לה, וילדים והוא לא יפרק את משפחתו למענה כי אשתו תלויה בו ואוהבת אותו :

 ".. מאחר שהיא תלויה בו ואוהבת אותו אהבת-נעורים תמה, ומעולם לא עשתה לו שום רע, ותמיד הלכה אחריו ללא טרוניה – הרי אף שהוא מרגיש מרוחק ממנה, ולא נותרו להם עוד דברים רבים במשותף, אם בכלל, הוא אינו מסוגל לפגוע בה. ומאחר שכך, הנה כדי לא לפגוע בה הוא נאלץ לשקר לה. זה המעט שהוא יכול לעשות למענה." (עמ' 15)

(או כך הוא מספר לעצמו)

להמשיך לקרוא

Share

המוּקצֶה – ג'ון באנוויל

המוקצה

ויקטור מאסקֶל, בנו של בישוף אירי, פרופסור לתולדות האמנות, נשוי (בנפרד) ואב לבן ולבת, מקורב לחצר המלוכה, הומוסקסואל, בעל תואר אבירות, איש החברה הגבוהה, בעל עיטור גבורה, איש צבא ומודיעין לשעבר. מרגל לשעבר. מרגל לשעבר, שלפתע, שנים לאחר ש"פרש" מוקע לפתע ו"מוצא לאור", והופך להיות מוקצה.

 כל השנים הללו, מאז היה צעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהאידאולוגיה המרקסיסטית היתה בעלת כח משיכה מוגבר לצעירים משכילים, קוסמופוליטיים במידה מסויימת, אבל נטועים היטב בארצותיהם; הזמן הזה בו גויס לרגל למען הרוסים, הזמן שחלף מאז, מלחמת העולם השניה, המלחמה הקרה, ורק עתה, עם נפילת הגוש הסובייטי, כשהריגול לטובת המעצמה שאיננה עוד הפך ללא ממש רלוונטי, עתה הוא נחשף כבוגד.

 כיצד זה הופך צעיר אנגלי (אירי, בעצם) מן החברה הגבוהה למרגל?

להמשיך לקרוא

Share

השיבה הביתה – אנה אנקוויסט

השיבה הביתהכמה אזהרות לפני שאני מתחילה: קודם כל, זה הולך להיות ארוך, ולו רק בגלל כמות הציטוטים שמצאתי לנכון להביא לכאן (וגם הם רק קמצוץ מן הקמצוץ שאפשר היה); שנית משום שאני הולכת להפציר בכם חזור והפצר לקרוא את הספר המצוין הזה, ולנדנד לכם הלוך ושוב עד שתשתכנעו; שלישית – אהיה מוכרחה, כדי לדבר על הספר הזה, להביא ספוילר קטן, ספוילרון, שבעצם אינו ספוילר משום שמי שמכיר קצת את תולדות חייהם (האמיתיים) של גיבורי הספר הזה, מכיר גם את הגילוי הקטן שאגלה לכם (אני לא הכרתי), אבל בלעדיו אי אפשר בעצם לדבר על הספר הזה. בכלל.

זהו. ולספר עצמו.

 מה אנחנו יודעים על חייהן של נשותיהם (ושאר בני משפחתם) של הגיבורים ההיסטוריים שלנו, מגלי הארצות, הכובשים הגדולים, המלכים, הקיסרים; אלה שספרי ההיסטוריה מלאים בקורותיהם, כיבושיהם, תגליותיהם, אזכור קלוש אולי של נשותיהם, של ילדיהם (משום שהם היורשים, במקרה שזה חשוב לרצף ההיסטורי). אבל מה אנחנו יודעים על אלה שמסביב?

להמשיך לקרוא

Share

על הפיקחון – ז'וזה סאראמאגו

untitled"הבוקר היה נעים, שטוף שמש, והרי לכם הוכחה ניצחת לכך שהעונשים, שהשמיים היו מקור-לא-אכזב בעבר, תש כוחם במרוצת הדורות,היכן הימים הטובים והצודקים שבהם הוכו כמה ערים תנ"כיות ונחרבו על תושביהן בגלל הפרה פשוטה ואקראית של צווי האֵל. הרי לפניכם עיר שהצביעה בפתקים לבנים נגד הריבון, ושום ברק לא היכה אותה ולא הפך אותה לעיי חורבות… כיום, לאחר שחדלו להישמע בצייתנות עיוורת לפקודות הריבון, מכים הברקים רק היכן שמתחשק להם, וכבר ברור כשמש שאי-אפשר לסמוך עליהם שיחזירו למוטב את העיר שחטאה בהצבעה בפתק לבן." (עמ' 214 – 215)

 יום הבחירות הגיע. גשם כבד יורד ואיש כמעט אינו מגיע לקלפיות, עד שבשעה ארבע אחרי הצהריים מתחילה נהירה בלתי מוסברת, גם של אלה שלא היו בטוחים שיצביעו בכלל.

אחר כך נמנים הקולות ומסתברת החלוקה הרגילה: שלושה עשר אחוזים למפלגת הימים, תשעה אחוזים למפלגת המרכז, שניים וחצי אחוזים למפלגת השמאל.

אלא שאלה מהווים פחות משלושים אחוזים מן הפתקים; שאר הפתקים היו לבנים! למעלה משבעים אחוזים מן האזרחים החיים בעיר הבירה בחרו לשלשל לקלפי פתק לבן.

  להמשיך לקרוא

Share

קין – ז'וזה סאראמאגו

קין

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו." (עמ' 72)

 בכל ספר (מן הספרים הטובים, כמובן) ישנה איזו נקודה – נקודת האל-חזור, שבה הספר תופס את הקורא/ת ומכריח אותו/ה שלא להרפות ממנו יותר (למרות שבהחלט יכול להיות שלקורא/ת היו כמה הרהורי כפירה עד לאותה נקודה). הנקודה הזו היא חמקמקה ונעלמה, ומאד קשה לשים את האצבע ולומר – היא בדיוק כאן; כאן תפס אותי הספר הזה ולא נתן לי לעזוב.

 הספר הזה נפתח בסיפורם של אדם וחוה בגן שבעדן מקדם, וכולו כתוב בשפה הסאראמאגואית שאין לטעות בה, וכאן עוד חשבתי אולי להרפות. וטוב שלא. כי קצת אחרי כן הספר הופך למרתק ומעורר מחשבה, כזה שנשאר עמי עוד הרבה אחרי שסגרתי אותו, הרבה אחרי שעברתי לספר אחר.

 קין, כידוע לכל מי שאי פעם פתח את ספר בראשית, רצח את אחיו, הבל, משום שאלוהים לא שעה למנחתו של קין, אך את מנחתו של הבל קיבל גם קיבל. קין נענש על ידי אלוהים, אך לא במוות תמורת החיים שלקח, אלא בכך שיהיה נע ונד בארץ, ואות על מצחו, מוגן מפני מבקשי נפשו.

להמשיך לקרוא

Share