ארכיון תגיות: הספריה החדשה

כשהלילה – כריסטינה קומנצ'יני

כשהלילה

כאילו מזמן לא קראתי על קשיי האמהות (רק ספר אחד קודם), ומיד הגיע גם הספר הזה. אשה אחת, צעירה, שיש לה ילד אחד בן שנתיים והיא לא ממש מסתדרת אתו ועם האמהות בכלל. מרגע שנולד היא לא מסתדרת… הוא תמיד בוכה, הוא לא רגוע, אי אפשר להשאיר אותו רגע לבד, הוא לא מדבר:

".. אף אחד לא מתאר לעצמו את העבודה שיש עם ילד שרק נולד. אפילו אם ראית את אמך עושה את זה, את עדיין לא יודעת מה מחכה לך." (עמ' 117)

בעלה יוצא לעבודה וחוזר בערב, היא מותשת. היא ממש מתגעגעת לעבודה שלה, אפילו בחצי משרה, שם יהיה לה שקט, שם יש סדר, שם הכל מתנהל לפי המתוכנן.

 אשה אחת שהחיים התהפכו לה בבת אחת עם הולדת ילדה הראשון, פוגשת באיש אחד שלא מאמין לנשים; בכלל! ולאמהות בפרט.

אמא שלו עזבה עם איש אחר, והותירה אחריה אותו ושני אחיו ואת אביהם. אשתו עזבה אותו ולקחה איתה את שני ילדיהם.

 ועכשיו האשה הזאת, שבאה לנפוש בעיירה הקצת נידחת, ושכרה אצלו חדר.

  להמשיך לקרוא

Share

יצירת המופת – אנה אנקוויסט

יצירת המופת

הפתיחה קצת מטעה, למען האמת; ליסה, פסיכיאטרית שאישה וילדיה נסעו לחופשה, היא הפותחת את הספר, כאילו היא הגיבורה האמיתית, הדמות הראשית שלו.

פתיחה אגבית שכזו, רגילה, יומיומית; שיחת טלפון מיוהאן, צייר שהמוזיאון העירוני עומד להציג רטרוספקטיבה שלו, והוא מתקשר בקשר לארוחת ערב שאמו מבקשת לערוך לאחר הפתיחה החגיגית.

 יוהאן שהוא הגרוש של חברתה הטובה – אלן.. חברת נפש. אחת כזאת ש – "החבֵרוּת הנשית היא הישועה שלי.. לחברה לא צריך להסביר כלום. לא צריך להקפיד שלא תגזלי ממנה זמן רב מדי כשאת מספרת את הסיפור שלך. לא צריך לדאוג לעָרֵב בכל דיבור על עצמֵך מנת הערצת לבת-שיחך. לא צריך ליזום שום דבר. לא צריך להיות שנונה. פשוט לא צריך כלום." (עמ' 123).

 לא, הסיפור הוא לא על ליסה, למרות שהיא המוצגת בפתיחה, ולמרות שסיפורה בהחלט מעניין. אבל היא גיבורה משנית.

 הגיבורה הראשית, בעצם – הגיבורים הראשיים, הם משפחתו של יוהאן; אמו – אלמה – שננטשה עם שני ילדיה הפעוטים, אי אז, על ידי אביו של יוהאן, אחיו הבכור – אוסקר, שהאם עסוקה כל חייהם בסכסוך ביניהם, כדי ששניהם יאהבוה וינסו לרצותה, וכדי שלא תשאר לבדה. וגם אלן, האשה לשעבר ואם ילדיו היא הגיבורה הראשית, או אחת מן הגיבורות הראשיות.

להמשיך לקרוא

Share

מט ילדים – בלה שייר

מט ילדים"יש כאב שאי אפשר להאמין שהוא קיים" (עמ' 32)

 מה אנחנו זוכרים על תקופת ילדותינו? שהיתה מתוקה, נעימה, נטולת דאגות.. שהיו בה שדים ופחדים ולחישות מהוסות של מבוגרים? שהיו בה אחים גדולים או קטנים שגזלו מאיתנו תשומת לב הורינו, או שהיו "החברים הכי טובים שלנו"? שהחברים שלנו היו מלאכים קטנים (ממש כמונו) או שהיו מרושעים לעתים, תככנים, אלימים?

וכשאנחנו מסתכלים על ילדינו (או על הילדים של השכנים), מה אנחנו באמת יודעים עליהם? ממה הם חוששים? מה ממלא את יומם?

ואולי הדחקנו, שכחנו הכל. רק את היופי והנעימות אנחנו זוכרים, כמו חלום רחוק שרובו כבר נשכח…

 אז זהו שתקופת הילדות אינה כה נעימה, אינה מלאת תום וחן וחסד, אלא יש בה פחדים ודאגות, פירושים שונים של דיבורי המבוגרים, חברויות, אינטרסים, אלימות כבושה או גלויה, בושה ומה לא בעצם, רק שלא תמיד יודעים לקרוא לכל זה בשמות המתאימים, אבל הם שם.

להמשיך לקרוא

Share

נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן

נופל מחוץ לזמן

סופר אחד שאני מכירה ושאיבד נפש קרובה אמר לי פעם, כששאלתיו לגבי ספרו הבא, שאין הוא האדם שהיה פעם, ואין הוא כותב כפי שכתב פעם… דויד גרוסמן, לאחר שאיבד את בנו, אף הוא אינו אותו סופר שהיה פעם, וכתיבתו שונה בתכלית השינוי.

לא עוד בחינה ובדיקה מדוקדקת של כל מלה וצליל, מכל כיוון אפשרי, בכל ניסוח העולה על הדעת, אלא כתיבה מזוקקת, מדויקת, חסכונית.

פואטית במידה מסוימת, אם כי החריזה כאן כשהיא נמצאת, אינה באה על חשבון התוכן אלא נבלעת בתוכו, ורק משום השורות הקצרות, הכמו שיריות, נראית לפתע.

 אבל כל הנאמר עד כה עוסק בצורה, והספר הזה כולו קריאת כאב נוקבת, חרישית, פיוטית, נוגעת ללב וקורעת אותו לגזרים.

  להמשיך לקרוא

Share

אהבה מטרידה – אלנה פרנטה

אהבה מטרידה

מה אנחנו יודעים על הורינו? מה אנחנו באמת יודעים על הורינו?

שנולדו בתאריך מסוים באיזה מקום, שהתחתנו, שעובדים או עבדו באיזו עבודה, שילדו אותנו ואת אחינו ואחיותינו, שדאגו לנו כך או אחרת…

אבל מה באמת אנחנו יודעים עליהם? מה אנחנו יודעים על המחשבות הנסתרות, הסודות הקטנים, העניינים שמטרידים אותם (חוץ מלהיות הורינו); מה אנחנו יודעים עליהם כבני אדם, במנותק מהיותם הורינו?

 "אמי טבעה בלילה של ה- 23 במאי, יום הולדתי…" כך פותחת דֶלְיָה, המספרת, את "אהבה מטרידה". האם – אמליה – היתה בדרכה מנאפולי לרומא, כפי שעשתה מדי פעם,  נושאת עמה מתנות ליום ההולדת של דליה, אולם מעולם לא הגיעה.

 דליה, שעם השנים רחקה מאמה, ולא רצתה באיזשהו קשר עמוק במיוחד עמה, מגיעה לנאפולי ללוויתה של אמה, וביום הזה וביום שלאחריו מתחילה להכיר, בתחילה בניגוד לרצונה, את האשה הזו שילדה אותה פעם, להכיר ולהזכר.

להמשיך לקרוא

Share

על העיוורון – ז'וזה סאראמאגו

על העיוורון

באיחור ניכר הגעתי אל הספר המצוין הזה, הכה סאראמאגואי; אלא שבספרים שכאלה, אין משמעות לזמן בו הם נקראים, וכוחם יפה בכל זמן.

 בארץ אחת, שאין לה שם, ביבשת אחת, שאינה מוזכרת,  מפסיקים האנשים לראות. עולמם אינו חשך עליהם, אלא, להיפך, הופך מואר עד סמאון. זה מתחיל באיש אחד, וכמו להגדיל את הכאוס, מתגלה עיוורונו כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק, ומכונית אחת, זו שבה נוהג העיוור הראשון (וכך יכונה עד סופו של הספר), אינה זזה ממקומה.

אחר כך, כל האנשים עמם בא במגע, וכל האנשים שבאו עמהם במגע, כולם כולם מסתמאים בהדרגה, כמו במגיפה.

 בתחילה נדמה לשלטונות כי ניתן לשלוט במגיפה אם רק יבודדו את נשאיה, מה גם שאחד הניגפים הראשונים הינו רופא עיניים, אליו הגיע העיוור הראשון, והוא – הרופא – יש לו אחריות לדווח ולהודיע למנהליו, ולמשרד הבריאות…

 וכמו שבימי קדם הורחקו המצורעים אל מחוץ למחנה, מאותר מיד מתחם בו ישוכנו העיוורים החדשים באגף אחד, ובאגף האחר כל אלה שבאו עימם במגע והריהם חשודים בהיותם נשאים, בעלי פוטנציאל הדבקה מצד אחד, ואפשרות להתפרצות הסמאון גם אצלם.

להמשיך לקרוא

Share

דרוש לחשן – חגי ליניק

דרוש לחשן

נחמיה, איש ההתישבות העובדת של פעם, מה שקרוי "מלח הארץ", חיל לשעבר בצבא הסובייטי במלחמת העולם השניה. מירה,פעם נורמה, אשתו, גרמניה, לא יהודיה שהביא מ"שם", ניצולה מהגיהנום הפרטי שלה, גיהנום שהיה מנת חלקן של נשים (באשר הן נשים) גרמניות, שארצן הובסה במלחמה (ובצדק הובסה וטוב שהובסה) וגופן הובס תחת גופם של המנצחים.

חמישה ילדים יש להם. פעם היו שישה. הבכור – זוהר, נהרג בצבא.

ומאז חשך הבית, חשכו החיים.

 מירה בוחרת בשתיקה. מדי ערב מתעטפת בשתיקתה ומתישבת במרפסת, צופה אל תחנת האוטובוס. אולי יגיע האוטובוס הנושא את בנה המת (אולי לא מת). יושבת, מתעטפת בנפשה.

נחמיה, שהיה פעם סגן ראש המועצה, שוקל "לרוץ" לבחירות שוב; אבל לא עכשיו, עוד מוקדם מדי. וכבר הוא כותב לעצמו נאומים ומשלהב בפאתוס את הבוחרים.. שפעם יהיו. אבל לא עכשיו. בין לבין תוהה בינו לבין עצמו האם מותר "להשתמש" באבל כדי לקדם עצמו בבחירות לכשיעמיד עצמו כמועמד.

בינתיים הוא שותק. שותק משום שטיפול שיניים שנכפה עליו הפך את דיבורו למשונה ומעוות, ועד שיחזור לקדמותו, מעדיף לשתוק. שלא יגחיך מעמדו כאורטור גדול.

והיא שותקת. מחכה.

להמשיך לקרוא

Share

הבת האפֵלה – אלנה פרנטה

הבת האפלה

"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו-עצמנו לא מצליחים להבין." (עמ' 8)

 לדה, מרצה לספרות אנגלית בפירנצה, גרושה ואם לשתיים בשנות העשרים לחייהן המתגוררות עם אביהן בקנדה, יוצאת לחופשת הקיץ בעיירת חוף אחת, למרות שזכרונותיה מן הים בילדותה, אינם מרנינים. בכלל, היא לא ממש אוהבת נסיעות או כל חריגה מן השגרה. בדרך מלווים אותה חששות מן החופשה המתוכננת לה, שבוודאי לא תהיה מוצלחת, שהחדר לא יתאים, שהים לא יהיה נעים, שיהיה לה משעמם ובכלל – יכולה היתה לבלות את חופשתה בביתה, במקום לנדוד לאיזו מקום מרוחק.

הכפר מתברר כנעים, החדר כנוח, אפילו עם מראה לים, וגם שפת הים נעימה ונוחה לנופשים.

על שפת הים היא נתקלת במשפחה ענפה מנאפולי, העיר ממנה ברחה, ואליה היא מנסה להתכחש כל ימיה, בגלל הפשטות והבורות שהיא מיחסת לעיר הזו. במיוחד שובות את לבה אם צעירה ובתה הקטנה, הנראות לה כמעט בלתי שייכות למשפחה הזו, בעדינותן ובעולם הקטן שהן יוצרות להן בינן לבין עצמן, והיא צופה בהן ובהליכותיהן כמוקסמת.

ההתבוננות באם ובבת מעלות, לאט-לאט, זכרונות, הבזקים ומחשבות על חייה שלה, על בנותיה, על היחסים בינה לבינן, על החבלים הסמויים הקושרים ביניהן.

להמשיך לקרוא

Share

רפסודת האבן – ז'וזה סאראמאגו

רפסודת האבן

על צירופי מקרים או שמא לא היו אלה צירופי מקרים כלל וכלל, על אהבה, על ארעיות וזמניות על כל אלה מספר סאראמאגו ברפסודת האבן שלו.

אשה אחת, פורטוגזית, מוצאת ענף בוקיצה וחורצת חריץ באדמה, חריץ שאין אפשרות למחות אותו, כך מסתבר, ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

איש אחד, פורטוגזי, שנוטה לשוטט ביחידות על החוף, לאסוף צדפים ואבנים שנפלטו ולהשיבם לים, ואף להקפיץ אבנים על פני המים, מוצא מין אבן כבדה בהחלט, כזו שבדרך כלל קשה לו להרימה, ולמרות הכל הוא מצליח להשליכה למים, והאבן אפילו "מקפצת" מספר פעמים עד ששוקעת.  , ובאותו הזמן בערך, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

איש אחר, כבר לא כל כך צעיר, בספרד, מניח רגלו בכבדות על האדמה, והוא חש אותה רועדת, למרות שאף אחד אחר לא מרגיש זאת… , ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

להמשיך לקרוא

Share

סוף דבר – יעקב שבתאי

סוף דבר

מאיר, מהנדס תל אביבי בתחילת שנות הארבעים שלו, שנות המשבר, מתחיל להכיר בסופיות החיים, ואין הדבר מוצא חן בעיניו כלל ועיקר.

בכלל – החיים לא ממש מחייכים אליו, או כך לפחות הוא מרגיש; אשתו, היה לה איזה עניין עם איזה גבר אחר – בגידה – אבל היא לא מעוניינת לדבר על זה.

סביבו הגברים "כובשים" נשים, ומנהלים רשימות על כיבושים, והוא – בכל פעם שמזדמנת לו איזו הזדמנות, מיד הוא נתקף בכל מיני הרהורי חרטה, ולא ממש נהנה.

אמו, שתמיד, גם מבלי ששם לב לכך, היתה עוגן קבוע ואוהב ומגן בחייו, מסתלקת לה כך פתאום, ואביו מתגלה כמשענת קנה רצוץ.

לחץ דם גבוה מעט שמתגלה אצלו, מהווה מקור לדאגה חדשה.

לא קל לו, למאיר; החיים מעתה כיוונם אחד.

לאט-לאט מתגלה לקורא(ת) טיפוס שהוא בעיקר מעצבן; שום דבר לא טוב לו, כל הזמן הוא מצטער על הזדמנויות שהחמיץ, תמיד רוצה להיות במקום אחר, תמיד עם אשה אחרת.

להמשיך לקרוא

Share