ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

סליל של חוט כחול – אן טיילר

%d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%98-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9cסיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות.

משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם.

אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) מושך אותנו לשם.

אֶבִּי ורֶד ויטשאנק. יש להם ארבעה ילדים, אבל דֶני הוא זה הממלא את עולמה. דני שתמיד היה קצת מרוחק, שתמיד העדיף שלא לערב אותה בענייניו, שתמיד כל כך השתדלה..

דני שבגר ונעלם. מדי זמן (הרבה זמן) הם שומעים איזה דבר בעניינו, או אפילו ממנו; נולדה לו בת, הוא עבר דירה, הוא חי במקום הזה והזה, ויש לו עבודה כזו וכזו. אחר כך הם שומעים משהו אחר, ממקום אחר.

והיא מתגעגעת. לפעמים נדמה לה שהיא רואה אותו ברחוב.

"…אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לאצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז הכנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. 'זה הוא!' אתם אומרים. 'הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..' אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר." (עמ' 43)

להמשיך לקרוא

Share

מלאכים באופק – מרב זקס-פורטל

מלאכים באופןאתחיל מהסוף – זקס-פורטל כותבת מצוין, והספר ראוי לקריאה ומומלץ.

אבל (והרי, לאחר פתיחה שכזו צריך לבוא "אבל"), ניכר כי חסרה יד עורך לקראת סופו של הספר, בערך ברבע האחרון. עד כדי כך עד כי חששתי שתהיה בעיה עם הסוף, עם ה- Closure  של הספר. אך לא, הסוף עגול ומסודר, רק שאיפשהו, בין עמוד 187 לפרק האחרון, נראה כאילו העורך נקרא בדחיפות לעיסוקים אחרים, והותיר את הפרקים הללו לנפשם.

וחבל, כי לא שהם לא ראויים, או כתובים לא טוב, אלא שהם קצת תלושים וקצת לא מהודקים, ואולי היה מקום לשינוי כזה או אחר.. נו, מילא, והרי הספר ראוי גם ראוי לקריאה.

ענבל, המספרת, נשואה לנדב, ויש להם שני ילדים, תאומים, בן ובת – איל ויעל, ילדים בגיל הנעורים, עם המרד וכל הנלווה לו. נדב מבלה חלק מזמנו בנסיעות לחו"ל בענייני עבודה. זוג שנשוי כבר כך וכך שנים, ונמצאים אולי בסוג של משבר, זה הנובע בעיקר מחוסר תקשורת, מהתרגלות אחד לשניה ולהיפך, מהשגרה האוכלת כל חלקה טובה.

רגל שבורה, כשהיא לבד בבית, כי נדב בדיוק בנסיעת עסקים, והילדים בדיוק באיזה מחנה, מחזיר את ענבל לזכרונות הילדות, כשגדלה בקיבוץ, כשהיתה לינה משותפת, וחדר ההורים;

להמשיך לקרוא

Share

גַּלְבִּי – איריס אליה כהן

גלבי"'אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק. בגלל זה גם אף פעם לא מאוחר מדי או מקודם מדי לחפש את בתיה, למשל.' … היא אומרת גם שאמה האמינה ששום דבר לא קורה סתם. שלכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא יודעת אותה. זה גם מה שהשאיר אותה בחיים אחרי שבתיה נחטפה. אחרת היתה מתה. אין לה מושג למה בתיה נלקחה ממנה. אבל זאת עובדה. זה קרה. ובדיוק כמו שבתיה נלקחה ממנה, היא האמינה שבתיה גם תחזור אליה. בזמן. בדיוק בזמן. בדיוק בזמן הנכון." (עמ' 223)

בשנת 1994 פרצה לתודעת הציבור פרשת ילדי תימן; לא שלא עלה העניין הזה גם קודם לכן, אלא שעוזי משולם, שהתבצר בביתו ביהוד, יחד עם תלמידיו/חסידיו הצליח להעלות את הנושא לכל כותרות העיתונים,  ובהמשך, בזכותו או בגללו, או בגלל הרעש התקשורתי, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בשנת 1995, לבדוק את הטענות בדבר העלמותם המכוונת של חלק מילדי העולם מתימן. ועדת החקירה פרסמה מסקנותיה שש שנים לאחר מינויה, ומסקנותיה היו כי לא נעשתה העלמה מכוונת של ילדים ומסירתם לאימוץ. הוועדה לא מצאה תשובות לכל השאלות שהועלו, ולא הצליחה להצביע על מקומם של כל הילדים שלטענת הוריהם נעלמו.

להמשיך לקרוא

Share

אור קדומים – ג'ון באנוויל

אור קדומיםיום אחד מלאו לי יובל שנים, וביקשתי מכל חברי הפורום בטמקא, זה הפורום שנסגר אך ביוני דאשתקד, יחד עם כל שאר הפורומים, להמליץ לי, כל אחד ואחת, על ספר אחד שראוי שאקרא; היו כאלה שהתחכמו והמליצו על טרילוגיה, או לפחות זוג ספרים המשלימים זה את זה, והיתה מישהי שהמליצה לי על "הים" של ג'ון באנוויל. אל הספר הזה טרם הגעתי, אך באחד מירידי הספר בשנים האחרונות המליץ לי חבר קרוב על "המוקצה"  של אותו באנוויל, ולקחתי אותו.

אחר כך יצא הספר הזה "אור קדומים" שזכה איפשהו (איני זוכרת היכן) לסקירה נלהבת, ומיד נוסף לרשימת ה"צריך", ואז זכיתי בדף הפייסבוק של ידיעות ספרים בספר, ובקשתי שישלחו לי את זה הספר. ואז חיכיתי. חיכיתי עד שיגיע הרגע הנכון להוציא אותו מ"מדף-הספרים-הממתינים-לתורם".

וחבל שלא עשיתי זאת קודם לכן.

משום שהוא נפלא בהחלט.

וכך זה מתחיל: "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים אצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות. ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בתת כמה, שמונים ושלוש? שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

לבד בתאטרון המוות – טֶרי הֵייז

לבד בתיאטרון המוותאת הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:

"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.

אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…

..

ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..

כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)

הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".

והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.

להמשיך לקרוא

Share

גרעין של אמת – זיגמונט מילושבסקי

גרעין של אמתעל מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו.

כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך ואלנסה וגדאנסק, והתאומים קצ'ינסקי. אבל איכשהו החליקו על התודעה.

אלא שפולין של היום אינה פולין של אז, כנראה, ויש בה הרבה יותר מן הדומה לתרבות המערב הפושה במקומותינו, מאשר נדמה לנו. כמובן שלא נמחקה פולין של פעם, רק נפתחה והתערבבה עם שאר העולם קצת יותר.

וכך – ספר מתח, המתחולל בשנת 2009, פותח צוהר לפולין של ימינו, זו שבה שומעים מוזיקת פופ ומטאל מערבית, אם כי יש גם תשובה פולנית לכל אלה, ומכירים בה את ספרות המערב:

".. גולום, המסנן מבין שיניו "מַיי פּרשֶס", שלא מסוגל היה להתקיים ללא האוצר שלו, המכור לחפץ שלעולם לא יהיה שלו. האם כך נראה הקשר גז'גוז' לאלז'בייטה בודניק?" (עמ' 67)

ויש בה, בפולין החדשה, גם הרבה מן הישן. סָנְדומיֵיז', העיר (או אולי עיירה יהיה נכון יותר לומר) בה מתרחשת העלילה, עלילת המתח מורטת העצבים, היא עיר יפה בזכות יופיה ההיסטורי, כזו שהאגדה מספרת שהכובש ראה אותה ביופייה וסרב להחריבה בהפצצה והפגזה. סנדומייז זו יש בה כנסיות יפיפיות, ומרכז היסטורי, ומשום כך היא מושכת אליה תיירים רבים, מקומיים וזרים.

להמשיך לקרוא

Share

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

ashmat_hakochavimלא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.

כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.

כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד  (עובדה, עשו מזה סרט).

אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו'.

להמשיך לקרוא

Share

הגולם והג'יני – הלן וֵקֶר

hagolem_vehaginiעל כריכת הספר כתוב: "..כמה בני מזל הם אלה שטרם קראו אותו." (ציטוט מן ה- Boston Globe). אני מבקשת לצנן מעט את ההתלהבות המשתמעת מכזו המלצה. הספר מעניין ומרתק, אמנם, אבל לא כזה שאי אפשר לוותר עליו.

ומשנאמרו הדברים הללו –  לספר עצמו.

הגולם נוצרה בעולם הישן, במזרח אירופה, ונועדה להיות אשתו של רוטפלד, יהודי שאיבד את כמעט את כל הירושה שהותירו לו הוריו וביקש להגר לעולם החדש, בסופה של המאה ה- 19, לניו יורק, כדי ליצור לו שם חיים חדשים. הגולם נוצרה מן האדמה, על ידי חכם יהודי בעל כוחות אפלים, שחי בבדידות מזהרת, ויועדה להיות בבעלותו המלאה של אדונה, וגם, לפי דרישתו, להיות אשת שיחה מעניינת וחברה מספקת לו. הגולם נועדה להשלח בארגז במחלקת המטען של האונייה, ורוטפלד צריך היה להעירה בלחש שניתן לו עם הגיעם לניו יורק. אלא שרוטפלד לא התאפק, ועוד באונייה העיר את הגולם, ותיכף אחר כך התפגר לו מדלקת בתוספתן שהתפוצץ משום שפנה לטיפול מאוחר מדי, והגולם הגיעה לניו-יורק בגפה.

להמשיך לקרוא

Share

נעלמת – ג'יליאן פלין

נעלמתבערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.

אבל אז הגעתי לאמצע, בערך, והפתרון שחשבתי עליו התברר כנכון, אלא שהתעלומה לא נפתרת, אלא שהחל מכאן ואילך (אמצע הספר, כאמור) מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים.

וכמו בספרה הקודם של פלין שקראתי – חפצים חדים – גם כאן לרקע, לסביבה, לבית הגידול של הגיבורים משקל רב הרבה יותר מאשר נדמה בהתחלה.

אז – מהתחלה.

ניק דאן, פוסטר-בוי אמריקאי במראהו, ממיזורי, עיירה שקוראים לה נורת' קרתג', משפחה מן המעמד הבינוני הנמוך, שהיגר לניו יורק והיה לכתב באחד המגזינים האופנתיים הללו, ומתישהו במהלך המשבר הכלכלי המתמשך איבד את עבודתו וחזר עם אשתו, איימי, אל עיירת הולדתו, משום שאמו חלתה בסרטן והיה צורך לסעוד אותה.

להמשיך לקרוא

Share

עזאזל – בוריס אקונין

azazelבאיחור, לא מבוטל כלל, הגעתי אף אני אל ספרי פנדורין. בעצם, אל הראשון שבהם – עזאזל.

מותחן חדש כמעט לגמרי, שנכתב כולו בסגנונם של גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה- 19, כולל שימוש במילות התואר המתאימות ובשפה הגבוהה. תענוג

 הזמן, כאמור, המאה ה-19, קצת אחרי אמצעה.

אראסט פנדורין, פקיד רישום זוטר, נקרא לחקור בפרשה די ברורה של התאבדות צעיר בגן ציבורי בעיר, אלא שמוחו החקרני והעירני מוצא פרטים נוספים וחשודים, ההופכים את ההתאבדות מהתאבדות "סתם" לתעלומה.

 מדוע התאבד הצעיר, שלכאורה היה לו הכל? מה פשר הצוואה המוזרה שהשאיר, ובה כל רכושו, הרב ביותר, יש לציין, מועבר לטובת ארגון המפעיל בתי יתומים, בניהול ליידי אנגליה אחת? מיהו הסטודנט שנראה מנסה להתאבד בשני מקומות שונים ואחרים במהלך אותו יום?

  להמשיך לקרוא

Share