ארכיון תגיות: מודן

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

Share

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

Share

זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשיך לקרוא

Share

משחק השקרים – רות וייר

את רות וייר פגשתי כבר בשני ספריה "האשה בתא מספר 10" ו"ביער אפל", שניהם מותחנים שהיפכוּ דפים והדירו שינה מעיני; לכן מובנת לגמרי הציפיה כי גם הספר הזה, שנועד לשמש "הפוגה" בין ספרים יותר "רציניים", יהיה כזה מין מותחן: מהפך דפים ומדיר שינה.

ובכן – לא. לא לגמרי מהפך דפים. בהחלט לא מדיר שינה. אמנם יש כאן תעלומה, ויש רצון למצוא מהי, אלא שהתעלומה היא תעלומה ישנה ומירב המתח נבנה סביב הגילוי לשיעורין; לא נספר לכם בהתחלה מה היה, כדי שתמשיכו לקרוא.

אז כן, קראתי עד הסוף, אבל לא באמת "נמתחתי" ולא באמת עניין אותי לדעת מה קרה פעם; התחבולה הזאת לא עבדה לגמרי, התפרים גסים מדי, הסיפור קצת פחות מתקבל על הדעת.

אייזה וולד, המספרת, מקבלת יום אחד מסרון מאחת מארבעת חברותיה-ההכי-טובות בפנימייה של פעם; המסרון אומר: "אני זקוקה לכן"; נשלח אליה ואל השתיים הנוספות. ומיד שלושתן מניחות את חייהן בצד ונוסעות לכפר הסמוך לפנימייה בה למדו, לסייע לקייט, זו ששלחה את ההודעה.

להמשיך לקרוא

Share

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא

Share

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

להמשיך לקרוא

Share

סודות של חיים מופלאים – סוזן מייסנר

את הילדים שפונו מלונדון בתקופת הבליץ, ימי מלחמת העולם השניה, הכרתי כבר ב"נרניה", אלא ששם הילדים עברו לעולם אגדי, מיד עם הגיעם לכפר, וענייניהם בחיים "האמיתיים" התפוגגו אל תוך הסאגה המופלאה. על לונדון בתקופת הבליץ קראתי ב- “A God in Ruins”  הנפלא של קייט אטקינסון, וגם ב"גברת בירד היקרה", אבל "סתם" ילדים, במקרה הזה – ילדות, שפונו אל הכפר, והבליץ על לונדון שינה את חייהן לגמרי, את אלה הכרתי כאן, ב"סודות של חיים מופלאים".

"… אני מוקפת שדות קטיפתיים, משובצים חורשות עצים וזרועים בתים שחן עתיק יומין של ספרי מעשיות מחלחל מהם. כמה מהגגות הסמוכים מכוסים סכך וכמה מהם לא, אבל לכולם קירות חיצוניים מאבנים זהובות גוון, שנראות כאילו יהיה להן טעם של סוכריות חמאה אם תלקק אותן. …" (עמ' 13)

אמי וג'וליה דאונטרי, בנות לאם בלתי נשואה, ולשני אבות שונים, פונו אל הכפר, מקום יפה וקסום, לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת והיה חשש ממשי להתקפות על לונדון. במקרים שכאלה רצוי וכדאי לפנות את אלה שלא יוכלו להועיל בשום פנים ואופן, ובכך להגן עליהם. אלא שאמי, בת-חמש-עשרה-כמעט-שש-עשרה, נערה צעירה ואחראית למדי, בדרך כלל, שכבר הצליחה למצוא לעצמה משרה חלקית בלונדון של לפני המלחמה, ואפילו הבטחה מעורפלת לקריירה עתידית בתחום עיצוב שמלות, לא אהבה במיוחד את הרעיון של לחיות בכפר, ולהחמיץ ראיון מבטיח עם מי שיוכל אי פעם לקדם את הקריירה שלה, אם תהיה לה כזו, כי מלחמה, ומי יודע כמה זמן תימשך.

בהחלטה של רגע, מחליטה אמי בת-החמש-עשרה-כמעט-שש-עשרה, היודעת כל, ככל (או רוב) הנערות בגילה, לשוב ללונדון, ואחותה ג'וליה, המתעקשת להצטרף, נוסעת עימה.

אלא שאז, בסמוך להגיען, התחילה המתקפה על לונדון, ומשום שהיו בשני מקומות שונים, נפרדו דרכיהן, דומה שלתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

ביער אפל – רות וייר

ספר מתח טוב צריך להחזיק את הקורא/ת מהחל עד כלה, בלי אפשרות להניחו מן היד עד תומו.

"ביער אפל" בהחלט עונה על הקריטריון הזה.

בספר מתח טוב, או לכל הפחות כך מקובל, מתבצע איזה רצח, או פשע נורא אחר, די בהתחלה, והקורא/ת עוקב/ת במתח ומנסה לנחש מיהו הפושע, בדרך כלל כדי להיות מופתע/ת בסופו של הספר, ולחילופין, יודע/ת מי הרוצח מיד בתחילת הספר ועוקב/ת בהשתאות אחר דרכי הפעולה של הגיבור/ה הראשי/ת עד שהתעלומה נפתרת.

"ביער אפל" לא לגמרי עונה על הקריטריון הזה.

למען האמת, עד לאמצעו של הספר, לערך, כלל לא ברור איזה פשע בכלל התבצע.

לאונורה שואו מתעוררת בבית החולים כשאין היא זוכרת כלל מדוע הגיעה לשם. היא פצועה וחבולה, כולה פצע וחבורה, וכל מיני שברי זכרונות מסוייטים מהבהבים בראשה אך אינם מגיעים לתודעתה במלואם.

להמשיך לקרוא

Share

האישה בתא מספר 10 – רות וייר

כוכבת אינסטגרם מאוסטרליה מתה על ספינה של מיליארדר ביוון  כך בישרו הכותרות בעתונים אך לפני שבוע

היעלמות העיתונאית בצוללת: הממציא הדני פיטר מדסן הואשם ברצח כותרות מחודש ינואר השנה, שסיפרו את סיפורה של עיתונאית שבחודש אוגוסט 2017, עלתה על צוללת של ממציא, איש עסקים דני,כדי לראיין אותו. היא נרצחה והצוללת טובעה כדי להעלים את גופתה ואת הראיות לרצח.

"הֶארינְגֶיי אֶקו, יום שבת 26 בספטמבר. תיירת לונדונית נעדרת מספינת שיט נורבגית" (עמ' 140)

"חדשות הבי-בי-סי, יום שני, 28 בספטמבר. האישה הבריטית הנעדרת, לורה בלקלולק – גופה נמצאה על ידי דייגים דנים." (עמ' 169)

קשה כבר לדעת האם המציאות מחקה את הספרות או להיפך, הספרות נותנת רעינות למציאות.

לו, לורה בלקלוק, עיתונאית כתבת במגזין טיולים עלתה על ה"אורורה בוראליס", ספינת טיולים למאיון העליון, במסע ההשקה לעיתונאים ומקורבים במיוחד; מסע שיועד לקדם, בהמשך, את מכירות הסיורים בספינה לאלה החושקים בכך, ויכולים להרשות לעצמם, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share