ארכיון תגיות: מודן – הסדרה לספרות יפה

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

להמשיך לקרוא

Share

Greek Goddess (איריס גנור)

30 בספטמבר 2019

קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

להמשיך לקרוא

Share

מעבר – רייצ'ל קאסק

"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל זאת מטריד אותה שלוקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה. .." (עמ' 150)

כמעט כמוני …

זאת אומרת – לא שישה או שבעה בשבוע, אחד או שניים, לעתים נדירות – שלושה, ואין לי ילדים שצריך לקחת לבית הספר, לעומת זאת יש לי עבודה ה"גוזלת" זמן קריאה יקר; אבל גם אני נתקלתי כבר בספר שרק באמצעו נזכרתי שכבר קראתיו בעבר. גם אני "מגששת" בזכרוני אחר שם איזה ספר שיש לי "תמונות" ברורות ממנו, רק שמו ונושאו ומחברו פרחו מזכרוני.

אבל את רייצ'ל קאסק, משפגשתי בה פעם אחת, כנראה כבר לא אשכח.

גיבורת ספרה הקודם – "קווי מתאר" – היא סופרת אנגליה שנישואיה התפרקו והיא נוסעת לאתונה ללמד בקורס כתיבה יוצרת.

להמשיך לקרוא

Share

הילדים שבזמן – איאן מקיואן

ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

סטיבן לואיס ואשתו, ג'ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו"ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

"… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…" (עמ' 114)

וביום אחד נהפכו חייהם.

להמשיך לקרוא

Share

גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

להמשיך לקרוא

Share

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק

אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

להמשיך לקרוא

Share

שמונה הרים – פאולו קונייטי

"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

להמשיך לקרוא

Share

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

להמשיך לקרוא

Share

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה

דוח נטישה (זמנית לפחות)

כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.

ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.

וכאן זה בלט במיוחד.

לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.

אולי אשוב אליו, אולי לא.

איני יודעת.

בינתיים.

 

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום:  ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.

Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share