ארכיון תגיות: מייקל קוקס

The Glass of Time – Michael Cox

The glass of time

 “I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517)

אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות החמישים, אם לשני בנים, אשה עשירה ביותר, יורשת לתואר מבן דודה חשוך הבנים, אשה המבכה במשך שנים את זכר אהובה המת, פבוס דונט, זה שאמור היה להיות היורש של הברון טנסור, אלמלא נרצח, והיא נישאה לאחר, ילדה לו שני בנים, וירשה את התואר כדי שתהא המשכיות לברונות.

אספרנזה גורסט היא המספרת את הסיפור הזה, ומפיה ומ"ספר הסודות" שלה, בו היא כותבת את כל קורותיה, אנו למדים על התפתחות העלילה:

“… it seems to me that I passed a most contented and enviable childhood and girlhood, secure in my own protected world; often alone, but never lonely; and fully alive with myself, where I revelled constantly in bright imagining …” (p. 21)

אלא שכל מנעמי החיים הללו נגמרו; עליה לצאת למשימה שאין היא יודעת עליה דבר, פרט לכך שעליה להתחזות למשרתת אישית, ולהתקבל לעבודה אצל ליידי טנסור. לשם כך מומצאים לה מקום עבודה קודם, מעבידה לשעבר שהיא גם ממליצה נלהבת, ואמצעים לאימות הפרטים הנ"ל.

להמשיך לקרוא

Share

פשר הלילה – מייקל קוקס

PESHER_HALILA ".. זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות 'בונים חופשיים', ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם." (עמ' 332)

 קודם כל ולפני הכל – אזהרה חמורה! הספר הזה הינו מסוג הספרים שאין רוצים להניחם מן היד כלל משום שהם כה מרתקים, ומצד שני מוכרחים מדי פעם להניחם כדי לנשום קצת ו"לעכל" את גודש הפרטים, העלילות ועלילות המשנה. ועוד – משנסתיים הספר, אין שום רצון לעבור לעולם אחר, לאחר שכה רבה היתה ההנאה מלשקוע בעולמו.

 ומשנאמרו הדברים הללו – לספר עצמו.

 אדוארד גלפתורן הרג אדם שלא הכיר, ולא עשה לו כל רע מעולם, רק כ"הכנה" לרצח אדם אחר, שנוא נפשו – פבוס דונט.. הנה כך נפתח הסיפור, המסופר מפיו של הרוצח. סיפור ארוך שיש בו הכל – אהבה, שנאה, נקמה,  נפתולי עלילות ועלילות משנה, מרחבי אנגליה וקצת מן היבשת, ועוד ועוד.

 הוידוי הזה, הנכתב על ידי גלפתורן, עוסק בפתיחה גם בלבו השבור, שלעולם לא ירפא לו; אולם:

"מה נדושים הם דיבורים על לב שבור. הלוא לבבות אינם נשברים; הם ממשיכים לפעום, הדם מוסיף לזרום, אף בימים המרים שלאחר הבגידה. אבל דבר-מה בכל זאת נשבר, והעינוי לא יתואר במלים; קשר שהתקיים לפנים, עם אור ותקווה ובקרים בהירים, נקרע ולעולם לא יאוחה." (עמ' 33)

להמשיך לקרוא

Share