ארכיון תגיות: נעמי נוביק

דרקון הוד מלכותו – נעמי נוביק

קרב טרפלגר נערך באוקטובר 1805 ליד חופי דרום ספרד בין כוחות הצי הצרפתי בפיקודו של האדמירל פייר וילנב לבין כוחות הצי האנגלי בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון. האדמירל נלסון נהרג במהלך הקרב, וצרפת נחלה תבוסה; סוכלה כוונתה לפלוש לבריטניה, הצי הצרפתי הושמד ותוצאות הקרב הבטיחו את עליונותה הימית של אנגליה.

ומה היה קורה אילו בנוסף לכוחות הימיים והרגליים, התותחים, החרבות, הפצצות, הרובים, מה היה קורה לו בנוסף לאלה היה לשני הצדדים גם כח אווירי?

נעמי נוביק ב"דרקון הוד מלכותו" הוסיפה לשני הצדדים (כמו גם לשאר המלכויות, הקיסרויות וצבאותיהם) גם כח אווירי. כי בספרי פנטזיה אפשר להוסיף ולהרחיב, לכתוב על מה שהיה ומה שיכול היה להיות.

ולא סתם כח אווירי; במקום מטוסים ציידה נוביק את הצבאות בדרקונים, דרקונים מסוגים שונים, שלא רק ידעו לעוף ולסייע לכוחות הים והיבשה, אלא אף ידעו לדבר בשפות שונות (תלוי היכן היתה הביצה עד שבקעה, והיכן בקעה), להביע רצונות, ובעיקר – להיות קשורים בעבותות לאדם ש"החתים" אותם, האדם הראשון שפגשו עם בקיעת הביצה.

משום כך לכל ביצת דרקון הוצמד מי שאמור יהיה להיות הקפטן של הדרקון לכשיגיח לאוויר העולם, וצריך היה להקפיד על כך הקפדה יתרה.

להמשיך לקרוא

Share

עקורה – נעמי נוביק

"הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.
הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעברו עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז כמובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. מה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.
אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להשאר כלל
. " (*)

אחרי שקראתי ונהניתי ביותר מ"חוט של כסף", לא היה דבר שיעצור בעדי מלהגיע לספר הזה – "עקורה" – שיצא לפניו, וכמו ספרים רבים אחרים, עבר לי לגמרי מתחת לרדאר. ושוב, אני חבה תודה מיוחדת להוצאת "תמיר-סנדיק" שהכירה לי את נוביק, והעשירה את עולמי.

אגניישקה גדלה בכפר נידח למדי, אי שם בפולניה, אחד משרשרת כפרים בעמק המרוחקים כך וכך ימי רכיבה מעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, עמק הנטוע על סיפו של היער האפל והמוזר, היער איתו מנהלים האנשים מלחמה עיקשת על טריטוריה; פעם אלה מצליחים לכרות ולברא חלקת יער, פעם היער חוזר וכובש שטח אדמה, ומכסה אותה בעציו. מי שנקלע אל תוך היער בשיטוטיו ובחיפוש אחרי פירות יער, עלול היה שלא לחזור, או לחזור פצוע, או להתנהג מוזר, ועל כן נמנעו האנשים מלהכנס לעומק היער.

להמשיך לקרוא

Share

חוט של כסף – נעמי נוביק

האגדות שסיפרו לנו, כשהיינו ילדים, או אלה שקראנו בעצמנו כשהתחלנו לקרוא לבד, היו תמימות ו"מעוקרות" מן האימה, הדם, המוות, המכשפים והשדים שהיו בהן, לפני שעברו צנזורה מסוימת, שנועדה להתאימן לילדים בני דורנו (והדורות שאחרינו). לא ידענו, למשל, ש"הנסיכה בעור החמור " החומקת מאביה, חומקת בעצם מאונס ומגילוי עריות, או על המשמעויות המיניות שב"כפה אדומה". את "עוץ לי גוץ לי" (רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן במקור) הכרנו בכלל בגרסת המחזמר שכתב אברהם שלונסקי, מחזמר המבוסס על  אגדת העם שעוּדנה עם השנים.
"הסיפור האמיתי הרבה פחות יפה מהסיפור ששמעתם. בסיפור האמיתי בת הטוחן, בעלת השיער הזהוב הארוך, רוצה לתפוס לה אציל, או נסיך, או בן של עשיר, ולכן היא הולכת אל המלווה בריבית ולווה כסף עבור טבעת ומחרוזת ומתקשטת לקראת הפסטיבל. והיא אכן יפה למדי, לכן האציל, או הנסיך, או הבן של העשיר מבחין בה ורוקד איתה ומגלגל אותה במתבן השקט עם סיום הריקודים, ואחר כך חוזר הביתה ומתחתן עם האישה העשירה שהמשפחה שלו בחרה עבורו. בת הטוחן המחוּללת אומרת לכולם שהמלווה בריבית מתרועע עם השטן, והאנשים מבריחים אותו מהכפר ואולי אפילו סוקלים אותו, כך שלפחות היא יכולה לשמור לעצמה את התכשיטים כנדוניה, והנַפָּח נושא אותה לאישה לפני שהבן הבכור נולד, מעט מוקדם מהצפוי. " (*)

כי אגדות הילדים כבר לא סופרו סביב לאח בלילות חורף קרים בארצות אירופה, ולא היה צורך להרתיע את הילדים שהיינו מפני יציאה מן הבית ללא רשות לשוטטות ביערות החשוכים מסביב (כי דווקא עודדו אותנו לצאת החוצה, ללא השגחת מבוגרים, ויערות היו רק באגדות).

אבל האגדות שסופרו פעם, בארצות הקרות, האגדות ההן היו בהן יסודות פנטסטיים ומוסר השכל, ואזהרות לילדים מפני כל מיני רוחות רעות ושדים האורבים בחוץ.

ואז הגיעה נעמי נוביק, ומצאה את האגדות ההן ואת המיתוסים, וחיברה אותם לספר מופלא וקסום, שיש בו שדים רעים מצד אחד, ושדים רעים מצד אחר, ובתווך בני האדם שרק רוצים לשרוד את הקור בחורף ולגדל מספיק תבואות בקיץ כדי שיוכלו להעביר עוד חורף, בני האדם שמצוּוים להתרחק מן הדרכים שהשדים סוללים לעצמם, ולא לגעת בחיות השייכות, כך ברור לכולם, לאותם שדים. ויש בהם יהודים, ויש בהם גויים.

להמשיך לקרוא

Share